רש"ש על נדה מד:

גמרא ואמר מר כו' בן שנולד כו'. בב"ב הגי' דאמר מר כו':

רש"י ד"ה כמאן דלא כר"ש. אכולה מתניתין קאי כו'. דבריו אלו נשמטו מהתוי"ט ד"ה ופוטר שכ' וגם בגמרא אתמר (ר"ל הא דק"ל שכלו לו חדשיו) אדאמרינן כחתן שלם כו' משמע ששאר הדינין שוין בין כלו בין לא כלו. ועי' לח"מ פ"א מהל' יבום:

תד"ה מ"ט. למ"ד המזכה לעובר ל"ק (ר"ל ואף בירושה ממילא לא זכי) לא איצטריך כו'. ותימה דהא אף דס"ל דאין לו זכייה קודם שנולד מ"מ לא אבד חלק ירושתו כשיולד ויטול חלק כשאר אחיו וכדמוכח ג"כ מהא דמשני רבא התם ש"ה דרפויי מרפיאן בידייהו מעיקרא ע"ש ובפי' הרשב"ם. וא"כ סד"א דממעט חלק בכורה ג"כ להכי איצטרך קרא דוילדו. ונראה דלפני התוס' היה הגי' גם בתירוצו דמר כו' לומר שממעט כו'. אבל עובר לא מ"ט וילדו כו' וכמו דאיתא בב"ב. ופירושו דעובר לא היינו שאח"כ הפילתו. וע"ז שפיר קאמרי למ"ד כו' לא איצטרך כו'. ולזה כוון הס"ט אלא שקיצר בלשונו:

תד"ה הא (בסופו) . משמע דבכל ולדות בעי רשב"ג ל' יום. כצ"ל:

שם במשנה וחייבין עליה משום א"א. עי' בא"ר שכ' דגבי בן תשע לקמן לא קתני וחייבין עליה משום א"א שאין קנינו קנין גמור כו' כדקתני ואינו נותן גט עד שיגדיל. אדרבה מזה משמע לפשטיה דקנה לגמרי כיון דסגי לה בגט בלא חליצה. עד שהוצרך רב לתרץ דה"ק לכשיגדיל יבעול כו':

רש"י ד"ה אם בא עליה יבם קנאה. וזכה בנכסי אחיו וליורשה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וחייבין עליה. אם קבל בה אביה קדושין כו'. בתוי"ט ומיהו ודאי דרש"י ה"מ לאסבורה נמי במסרה אביה לביאה כו'. ול"נ דרש"י דק שפיר דמלשון מתניתין משמע דאף דהיא א"א מכבר אפ"ה א"ח עליה רק אם בא עליה אחר ג"ש ויום א'. ובקדושין הלא לא נעשית א"א ג"כ אלא לאחר ג"ש ויום א':

רש"י ד"ה והיא פטורה. דברי התוי"ט בזה הדבור מגומגמין:

תד"ה שלשים (בסופו) . והא דפריך בפ' דו"ה ממתניתין כו'. כצ"ל:

בא"ד מאי דמצינן לאוקמי כוותיה מוקמינן. כצ"ל: