רש"ש על נדה לט.

במשנה ושומרת יום כו'. כ' הרע"ב וטובלת לערב. והתוי"ט גמגם עליו ע"ש וכ"ד תמוהין. א)דאישתמיטתיה גמרא ערוכה לקמן (סז ב) א"ל ר"פ לרבא כו' ליטבלינהו ביממא דז' משום דר"ש כו' וע"ש בתוס'. ב)מש"כ דמן הסתם כו' שתטבול לערב. הלא אם תטבול בעוד יום יהיה לה לערב הע"ש ותטהר לגמרי. אבל אם תמתין מלטבול עד הערב לא יהיה לה הע"ש עד למחר בערב. ג)מש"כ שאם כו' ואח"כ תראה אין בטבילתה כלום. הלא תיהני לה שלא תטמא בהיסט אף אם תראה אח"כ כמש"כ בס"ד בשלהי מכלתין ע"ש:

גמרא ר"ה בר"ח א' שמואל לומר כו'. וכ"ה לקמן (סח ב) וכ"ה בתוס'. ורש"י גורס בכאן חייא בר"ה:

שם זו"ז אסורין לשמש. מלת לשמש ליתא לקמן במשנה. וכ"מ בתוס' שם (סד) ד"ה מיחש דל"ג לה:

רש"י ד"ה בתוך ימי זיבתה וד"ה אין זה וסת. צ"ל דבור א':

תד"ה ל"צ. שמותרת לשמש כ"ז שלא גירשה א"נ כו'. ק"ק מסוף גיטין לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו כו' אל תחרש כו' ובספ"ב דנדרים וברותי מכם כו' בני גרושת הלב. ויש לחלק:

תד"ה והיולדת. ואשה שעברו עליה ג' עונות. נ"פ דכוונתם אליבא דר"א שם במשנה דאמר כל אשה שעברו עליה ג' עונות ד"ש. ואע"פ שאמרו ד"ש צריכה להיות בודקת דקתני שם קאי אכל הני דד"ש לכ"א כדא"ל. והתוס' לעיל (ד ב) ד"ה כל אשה דנקטי ד' נשים. הוא לאו דוקא. ובתור"ע נתקשה בדבריהם:

בא"ד וי"ל דיש לה וסת כו' צ"ב בשעת וסתה. עתור"ע: