רש"ש על נדה לז.

גמרא מה גרם לו זובו שבעה כו' אלא לאו דבר הגורם סותר. לכאורה קשה דהא ראיית אונס ג"כ אינו גורם לטומאת ז' אלא לקרבן. כי טומאת ז' כבר היא בידו מהשניה. וי"ל דנ"מ דאם ראה השלישית למחרתה דמונה ז"י ממנה. וגם בעדה אינו נטהר עד שימנה ז"י שלמים ולמחרתם יטהר בהבאת קרבנותיו:

רש"י ד"ה אינה סותרת. אלא משלמת אחריהן. הס"ד. ואח"כ מה"ד

אם טהרה מזובה וספרה לה. מזובה ולא מנגעה כיון כו'. כ"נ דצ"ל. ומש"כ ותביא קרבן לזיבתה ואז תטהר מלטמא בועלה כו'. עט"א במגילה (ח) מה שתמה עליו בזה ועי' ג"כ מש"כ שם בס"ד:

תד"ה אביי. תדע דאין רגילות למיבעי חדא מלתא בתרי דוכתי כו'. הן גם בעיא דפולטת ש"ז מהו שתסתור בזיבה דלעיל (לג) נשנה נמי לקמן (מ ב) (אלא דשם הוא באמוראים שונים) ולא עוד אלא הך דהכא. בפ' ב"ס נקט דאיבעיא להו:

בא"ד מדקתני ואין קרבנה נאכל כו' ותדע דלא קבל כו' ולא הדר ביה כו'. כצ"ל:

בא"ד ומיהו אי גרסי' לעיל דאמר סותר ר' אלעזר. עמש"כ לעיל (לו) ראיה לגי' זו: