רש"ש על נדרים ו.

רא"ש ד"ה והא מפני שהוא יד לקרבן קאמר. משמע דפשיטא ליה דיד לקרבן הוי וליכא לספוקי במידי אחרינא. וכ"כ עוד בסה"ד. וקשה דא"כ אמאי קרי ליה יד שאינו מוכיח הא מוכח ומוכח:

בא"ד דהמקדיש קרבן אומר הרי זה כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה הרי זה אשם. דאילו אשם סתם כנידר ונידב הוא כו' ופירושו לשם אשם סתם דהיינו א"ת כו'. ק"ל דלא הביאוהו האחרונים בשו"ע יו"ד סימן ה' דלפסק הרמ"א שם דהשוחט לשם אשם תלוי שחיטתו פסולה דאפילו אמר סתם לשם אשם גם כן פסול. אבל אנכי תמה בדברי הרא"ש הללו דע"כ כוונתו דכיון דסתרי הדיוקים אהדדי רישא דוקא ודייקינן הא סתמא נעשה כמו שאומר בפירוש לשם א"ת כדמשני הש"ס בכ"ד. והרי אדרבה במשנה שם תני הא דהשוחט לשם א"ת ברישא והדר תני לשם אשם ודאי וכן העתיק שם בפסקיו. וע"ק מאי דוחקיה לאוקמי סתמא דברייתא כר"א ולא כחכמים. והרמב"ם ור"פ פסקו כחכמים: