רש"ש על נדרים לה:

במשנה אבל לא ילמדנו מקרא (היינו במקום שנוטלין עליה שכר כדאוקמיה שמואל בגמרא) אבל מלמד הוא את בניו מקרא (ואת בנותיו ליתא בגי' הרא"ש בפסקיו ובהל' הרי"ף והרמב"ן ולקמן בגמרא (לז) וכ"נ להדיא בפי' הרא"ש שם ד"ה בנות וכ"מ שם (ע"ב) בהר"ן ד"ה גדול ועתוי"ט). וכ' התוי"ט בשם התוס' משום דאין המודר חייב לתת שכר מלמד לבניו. ותמיהני עליו איך לא הביא דעת הרמב"ם בפ"א מהל' ת"ת הל"ג שכ' שחייב אדם לשכור מלמד לבנו. וכן שם בה"ז וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. וכ"פ הטוש"ע סי' רמ"ה. והרמ"א הוסיף שם דכייפינן ליה כו' ע"ש. ולעד"נ דלכאורה קשה הא דאיתא לעיל דאם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה במקום שנוטלין עליה שכר אסור להחזיר לו בחנם. מ"ש מפורע את חובו אליבא דחנן דרשאי וה"ה אם יש לו חוב בעצמו עליו יוכל למחול לו כמש"כ הבאה"ט בסי' רכ"א סק"ה. ומדוע לא יכול למחול לו השכר. אלא דפתרון הדברים דלא שרי אלא דוקא היכא שאינו מהנה לו כלום בנתינת איזה דבר לידו בשעה שהוא מבריח את הארי מעליו וכלשון הרמב"ם בפ"ו מהל' נדרים ה"ד. וכן פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מונע ממנו התביעה. ולכן להחזיר לו אבידה אף דזה גופא לא מיקרי הנאה דשלו הוא מ"מ קרינן ביה שהגיע לידו כלום בשעה שמוחל השכר (ולא דמי לחזרת המשכון דשרי בשו"ע שם. דשם מוחל לו החוב קודם חזרתו. אבל הכא באותו העת שמשיב לו אז מתחיל החוב דשכרו והמחילה עליו). ולכן אסור ללמד אותו בעצמו מקרא דמיקרי הגיע לידו כלום. אבל לבניו שאינו מגיע לידו כלום רק שמצילו מהשכר ה"ל כמו מוחל את חובו דשרי. ומזה נראה דמה שהביא התוי"ט לקמן מ"ד מהב"י על הא דשרי לומר לו סם פלוני יפה לה כו' דבמקום שנוטלין עליה שכר אסור. אינו מוכרח כיון שאינו מגיע לידו כלום וכן בשו"ע השמיטו. ואולי דהאמירה אליו הוה כמו שמגיע לידו מאומה כמו רבית דברים שאסור בס"פ א"נ:

גמרא ת"ש דתנן מקריב עליו קיני זבין כו'. הא דלא מפרש הש"ס דהכוונה הוא שהמדיר יכול להביא משלו קרבנות אלו בעד המודר וכמו שוקל לו את שקלו כו'. דא"כ הל"ל מביא. לא מקריב:

ר"ן ד"ה אלא מח"כ שאני. ומדריו"ח נמי כו' לא מיפשטא כו' דשלוחי דידן נינהו. תימה דריו"ח מיירי במפריש קרבן משלו על חבירו. אבל כהן המקריב איכא למימר דאין צריך דעת בעלים כי שלוחי דרחמנא נינהו:

ר"ן ד"ה הכי גרסינן בסופו. והא דאמר כו' כר"י ל"ד כר"י דהא תני רישא סתמא כו'. תמיהני דהרי בנזיר (כד) איתא להדיא דחכמים פליגי עליו בזה. ועתוי"ט פ"ד דנגעים מי"ב ד"ה וכן בסופו שכ' דהרמב"ם לא הביא דבר זה דר"י בחבורו משום דס"ל דלרבנן א"ח בקרבנותיה. אבל אישתמיטתיה שהביאו בפ"י מהל' שגגות ד"ו וכ"ע הכ"מ אע"ג דר"י קתני לה משמע דליכא מאן דפליג עלי'. ודע דהלכה זו מהרמב"ם נשמטה מהתוי"ט גם בד"ה מביא אדם. ושם כבר הושג מהתו"ח:

רא"ש ד"ה הכל צריכין דעת. אע"פ שאינו יודע שהוא קטן. כ"נ דצ"ל:

רא"ש ד"ה בין פקחת. הילכך אפי' שוטה נמי הס"ד ומה"ד מביא כו':