רש"ש על נזיר נז:

גמרא ואמאי דלמא לאו טמאין אינון וקעביד הקפה. לכאורה קשה דהא ממ"נ יכולין לגלח אי משום תגלחת טומאה או משום תגלחת טהרה. וי"ל דהא תגלחת בין דטומאה ובין דטהרה אין מעכבין כדפסק הרמב"ם בפ"י הל"ט. ועוד למדנו בפ"ח ה"ו בתגלחת טהרה דאע"פ שאינה מעכבת מצוה לגלח אפי' לאחר זמן מרובה. ונראה דגם בתגלחת טומאה כן הוא. וענ"ל דתגלחת אחת עולה לשתיהן דאם לא גלח תגלחת טומאה בזמנה. כשהשלים נזירות טהרה וגלח כמצותה עולה ג"כ למצות תגלחת טומאה שהיה עליו (ובקל יש לחלק בין זה להא דלקמן בסה"פ במה שהשיב רשב"י לתלמידיו). ואחרי הצעות הללו יל"פ דהכי פריך ודלמא לאו טמאין אינון כו' וא"כ ע"כ לא יגלחו אח"כ כשישלימו נזירות טהרה. ואותו שנטמא לא יקיים מצות תגלחת טהרה. טפי הל"ל שבפעם ראשון לא יגלחו ואח"כ כשיספרו יביא כ"א קרבן טהרה (כי בפעם הראשון כיון שלא יגלחו לא יצטרכו להביא אלא קרבן טומאה ולהקריבו למי שהוא טמא) ויגלחו. ולהטמא יעלה גם למצות תגלחת טומאה שהיה עליו קודם (וגם ירוויחו שלא יצטרכו להשלים נזירותם בפעם הראשון כמש"כ לעיל. אלא לסוף ז"י יוכלו להביא קרבן הטומאה) ונכון בס"ד:

שם כולהו שני דראב"א לא איקיים כו'. כה"ג בשבת (קח):

רש"י ד"ה אמאי. ואאידך מינייהו כו'. ר"ל מתרתי קמייתא שהזכיר כי על הראשונה לא עבר דממ"נ הויא למצוה אם לתגלחת מצורע או לנזירות טומאה או לטהרה. וה"ה דבתרתי בתרייתא עובר מספק: