רש"ש על נזיר לד.

במשנה ראה את הכוי כו' הרי כולם נזירים. התוס' לעיל (לג) פי' דכולה ר"ש היא. והתוי"ט לא נתחוור בזה ולעד"נ דאתיא אפילו לר"י דע"כ ל"ק דלא מחית לספיקא אלא אם בשעה שנדר עמד הדבר להתברר מיד כמו גבי כרי אם לא אירע בו מקרה הגניבה. וכן גבי אחד בא כנגדן אם לא היה נרתע לאחוריו. משא"כ כוי שגם חז"ל לא הכריעו בו ואינו עומד להתברר עד שיבוא אליהו. איך נאמר שכיון על ברורו כיון שא"א. וע"כ היתה כוונתו על ספיקו. ולפ"ז נוכל לומר שכוונת המשנה על נזירות ודאית כפשטה והוא כעין פי' הרמב"ם:

תד"ה הרתיע. אילימא ר"ט מי הוה נזיר. כצ"ל כלישנא דגמרא:

תד"ה שלשה. והיוצא מה"ג דכתיב ענבים כו'. טפי ה"ל לאתויי קרא דמכל אשר יעשה מגפן היין כו' לא יאכל: