רש"ש על מועד קטן ב.

במשנה [במועד. ובתיו"ט ולפי שאין במשנה לשון חש"מ כו'. מצינו לשון זה במ"ב פ"ד דמגילה. וע"כ כוונתו על משנה שלפנינו:

במשנה שם] וחכ"א עושין אה"א בתחלה בשביעית. כתב התוי"ט בשם הר"ן (נמשך אחרי מדפיסי הרי"ף שציינו עליו מלמעלה ר"ן. אבל נראה ברור שהוא הנ"י כניכר מסיגנון לשונו שמובדל הרבה מלשון הר"ן. גם ברפ"ב מביא את הה"מ. והר"ן אינו מביאו לעולם. ואף הרב"י והגר"א מביאים אותו בשם נ"י) דלהכי לא אסרי משום חופר כיון שמשליך את העפר למרחוק כו'. כוונתו דדרך העודר להניח העפר במקומו וכאן ע"כ משליך על אגפי האמה (וזה קרי ליה הנ"י למרחוק) כיון דצריך לגומא. וכן לא אסרי משום דמכשיר אגפיה לזריעה מטעם שכ' התוס' לקמן (ד ב) כיון דעביד ע"י שינוי. והא דפריך הגמרא שם. ליחוש מפני שמכשיר אגפיה לזריעה. היינו למ"ד דטעמא דראב"ע מפני שנראה כעודר ליחוש נמי מפני דמכשיר אבל לרבנן כמו דל"ח לעודר כן ל"ח למכשיר וכזה כתבו התוס' בסוכה (כג) ד"ה ולמ"ד ועמש"כ שם ובשבת (מט) בד"ה רש"י. ובמש"כ מיושב מה שגמגם עליו בתור"ע:

גמרא ומאי משמע דהאי בית הבעל לישנא דמייתבותא כו'. ק"ל מדוע לא קאמר דלהכי נקרא בית הבעל משום דמיטרא בעלה דארעא הוא (תענית ו ב) ולכן נקרא רביעה שרובע את הקרקע וכדכתיב והולידה והצמיחה ע"ש. שוב ראיתי בהריטב"א שהביא כן בשם הירושלמי. וכן הרמב"ם ברפ"ח דפאה הבליע טעם זה בנעימת לשונו:

רש"י ד"ה הרווחה לא. לשוויה אפלי חרפי. הוא לשון הגמרא לקמן (ו ב):

תד"ה עיף. כדכתיב הרויתי נפש עיפה. ונדפס הגהת הגרי"פ פסוק זה לא נמצא כו'. המדפיס שגה דכוונת הגרי"פ היתה על גי' הישנה שבתוס' ונפש עיפה למים כמו שהעתיק התוי"ט אבל לפי הגירס' שלפנינו כתוב הדר הוא בירמיה (לא כה):