רש"ש על מועד קטן טז.

גמרא זימנא בתר זימנא דכתיב כו'. פרש"י דחוק ועי' נ"י. ול"נ דהעביר המועד משמעו שהעביר זמן הנועד לזמן אחר דכמו דלשון העברה במקום ר"ל העתקה ממקום למקום כן בזמן ר"ל מזמן לזמן:

גמ' שם מנלן דאי מתפקר בשליחא דב"ד. פרש"י שחרף שליח ב"ד כו'. נראה דל"ד אלא דר"ל הב"ד עצמו וברא"ש הגי' דאי מתפקר כלפי גברא רבה וכן בנ"י שהעיז וחרף הב"ד וכן בלשון רש"י דשם וכעובדא דדתן ואבירם. וכן בקדושין בעובדא דרב יהודה קרי לההוא נהרדעי ציער שליחא דרבנן אע"ג דלא חרף אלא את ר"י עצמו ע"ש:

גמ' שם ואתי ואמר כו' דכתיב העיני האנשים ההם תנקר. פרש"י דחוק. והא איתא במגילה אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר ויאמר המן בלבו וע"ש בפרש"י ומשה ודאי לא גרע ח"ו מכותבי המגילה. ולעד"נ דהדיוק הוא מלשון הכתוב בנוכח דהם ודאי השיבו בלשון נסתר כי העלנו כו'. כי ישתרר וכן כולן אלא ע"כ דזהו הלשון שאמר השליח למשה והגמרא נקטא סיום דבריו ונכון בס"ד:

גמ' שם וכל אשר ל"י כו' בעצת כו'. וכ"ה ביבמות. אבל בס' תנ"כ שלפנינו כעצת בכ"ף וכן הוא בגיטין (לו ב). וכ"ה במאיר נתיב. ובמס"ק נמסר עליו לית ואילו בעצת איתא שם לעיל בפסוק ג' ובריש תהלים. אולם צ"ע שגם כעצת מצינו במלכים (א יב יד) ובד"ה (ב י יד):

גמ' שם קא בעו רבנן למיעל. עפרש"י. וגי' הרי"ף והרא"ש לאפטורי וא"ש הא דאלמא קסבר אביי הני כו':