רש״ש על משנה יומא ח:א

במשנה וברחיצה. לכאורה הנ"ל דאינה אסורה אלא במים ולא בשאר משקין דאלת"ה סיכה בכדי נקט דתיפוק ליה דאסורה משום רחיצה. דהא אפי' מקצת גופו אסור ברחיצה ואפי' בצונן עי' שו"ע סי' תרי"ג. אמנם לפמש"כ שם ר"ס תרי"ד דסיכה אסורה אפי' להעביר הזוהמא משא"כ רחיצה עי' מ"א שם אין ראיה מזה:

שם ובתשמיש. בתור"ע מביא ירושלמי דמקשה ברחיצה הוא דאסור בתה"מ לא כש"כ ע"ש. וקשה דלמא בא לאסור אפי' העראה ככל ביאת איסור ועי' מל"מ פ"ג מהלכות ביאהמ"ק ה"ג. ועוד כיון דבע"ק טובלין ביוה"כ ה"א דמותר לשמש ולטבול אח"כ ואם נפשך לומר. מ"ל כגון שהיה בע"ק:

ברע"ב ד"ה דברי ר"א. אכולהו קאי כו'. וכ"ה ברש"י. וע"ש בגליון שם בשם מ"א דהוכחתו הוא מדלא תני דיני דמלך וכלה אחר הפלוגתא. לא מחוור די"ל דתני כסדר שהזכיר בתחלה רחיצה קודם נטילה. ועי' לקמן (פ"ד ב') ואם איתא כו' ליערבינהו וליתנינהו וליפלגו רבנן בסיפא. ויותר נ"ל דדייק מדתני והחיה בו' העיטוף ואם הוא התחלת דברי ר"א ה"ל למיתני בלא ו'. אבל אין אנו צריכין לכ"ז דלקמן (ע"ח ב') מבואר להדיא בברייתא דחכמים אוסרין במלך וכלה ג"כ. אח"ז מצאתי בהה"מ ובלח"מ פ"ג מהל' שב"ע הל"ח שהביאו ג"כ מהברייתא. שוב ראיתי בירושלמי וז"ל הוינן סברין מימר על סופה אשכח תני על כולהון:

בתוי"ט ד"ה אסור באכילה כו' למה דפסק כו' דחצי שיעור נמי מדאורייתא כו' דלח"ש תנן אסור. תמוה דלקמן בגמ' אמרי' דאפי' לר"ל תני אסור משום ח"ש דמודה דאסור מדרבנן. והוא בעצמו תפס בכזה את הרע"ב בפ"א דחלה מ"ט ע"ש: