רש״ש על משנה טבול יום ד

תוי"ט ד"ה וקורא לה שם. דהתם כגון דאמר כו' לאחר שהוא מופרש כו'. לכאורה קשה הכא נמי תאמר בשעת חבורם לאחר שתניחה בכפישה אז תהא חלה. וי"ל דהתם מיד בהפרדם תוכל להתפס בשם חלה. אבל הכא ישתהא עד שתגביהה ותניחנה בהכפישה ולזה כוון הרא"ש:

עריבה כו'. עי' בהרע"ב ותוי"ט. ולנ"פ דהכא תוכל להגיע את החלה בידיה אל העיסה בשעת קריאת שם. וא"כ חלוקין הן בדיניהן:

תוי"ט ד"ה מחללין. ונראה כו' הרי אין מוסרין לו מע"ש כו'. זה אינה קושיא די"ל דהכא מיירי שלוקח החבר פירות ומעות של הע"ה ע"מ שיחולל קדושת מעשר שלו עליהם. והמ"ש שלו יצא לחולין בידי ע"ה:

בתו"ח צ"ע מה ענין משנה זו לכאן. הן לפי מה שהביא לקמן ע"ד ר"ש בשם הרא"ש מן הירושלמי (וכן הביאו הר"ש) דבטו"י היא מתני' מקומה יפה קבוע כאן ומצאתי כן אחר זה בתור"ע בשם פ"מ. ודע דמשמע מהרא"ש דהא דאר"י בירושלמי שם שאין לטבו"י מגע אצל הטבל ר"ל שאין פוסל אותו (כדאיתא בר"פ). ולכן מצויין הן בין הגתות ובא בזה לחזק דר' אילא. והמפרש שם השתבש:

סליק מסכת טבול יום. בעזרת אל נורא ואיום: