רש״ש על משנה טבול יום ב

תוי"ט ד"ה בין. דאין לך בע"ח טמא כו' שיהא ראשון. תמוה דאיכא טובא. כגון בעל קרי או הנוגע בא' מאה"ט. ואפי' שני מ"ל כגון מי"ח דבר שגזרו עליהם טומאת שני לפסול אה"ת ומטמאין משקין להיות תחלה. ואולי כוונתו דלא גזרו אפי' בראשון במשקין היוצאין מהן דזה לא הוי אלא מדרבנן כמש"כ התוס'. ועיין לקמן ספ"ג ובתוי"ט שם:

ד"ה הולכין. ונראה דדוקא לחומרא כו'. זה אינו מכוון בלשון המשנה דא"כ ה"ל למיתני פסל את כולם כלישנא דברישא. אלא ודאי אף לקולא קאמר:

נגע טבו"י בקיפה חתיכות מותרות. משמע דהקיפה אסורה וכ"מ לקמיה. וא"כ לא"ש (עתוי"ט ר"פ) ה"ל לקיפה לטמא את החתיכות וצ"ל דלא הוות כביצה. ובר"פ העור והרוטב תנן דקיפה מצטרפת לטומאת אוכלין אבל בפ"ע לא:

תוי"ט ד"ה מן הצדדים. וללישנא בתרא דמה שלמעלה הואיל ונמשך הוי חבור ונ"ל דטעמא כו'. וע"ש בתד"ה אר"פ דאף לל"ב לא אר"פ אלא לענין יי"נ דאחמור ביה רבנן. אבל לענין טומאה מטהר ר"י אף מה שלמעלה. ובד"ה ה"ג מוכח מדבריהם דאף ר"י לא מטהר אלא בנגע נגד הברזא אבל אם תחב אצבעו בתוך נקב החבית ה"ל יין שתחת אצבעו כמו מפיה ושלמעלה כמו משוליה כו' ע"ש ובמהרש"א בד"ה אר"פ:

ד"ה יעלה. וק"ל דניצוק א"ח סתמא תנן כו'. לק"מ דהאמת הוא דא"ח אף בשאר טומאות רק דמ"מ כל טפה וטפה נוגסת אל הסמוכה ונעשית ג"כ ראשונה וכן כולם עד א"ס (ועי' בא"ר בפ"ח דטהרות מ"ט). ונ"מ לשיטת ר"ת בתוס' פסחים (ד) בד"ה דאיכא. דא"ט אלא מדרבנן. ומש"כ עוד ודוחק להעמידה בכגון כו' מגומגם: