רש״ש על משנה טבול יום א:ג

בהרע"ב וגרגיר מלח. שנדבק כו'. משמע דמעצמו נדבק שלא בכוונה. ובמ"ד מפרש ופעמים שמשימין גרגיר של מלח כו'. אולי כוון בו ליישב קושית מהר"ם. והוא שהחילוק בין הרישא לסיפא. דברישא נדבק מאליו שלא בכוונה. וסיפא בכוונה לסימן ואח"כ נוטלו ממנו לכן לא הוי חבור. וקטן וגדול דנקיט הוא משום אורחא דמלתא. דלסימן מסתמא מניחין גדול שיהא ניכר:

תוי"ט ד"ה וגרגיר. עי' כ"ד מהר"ם. ונראה שהוא מפרש דתואר קטן שב נמי אמסמר. ולא מחוור דא"כ ה"ל למיתני במ"ד ג"כ מסמר וקודם גרגיר בכדי שתואר גדול יסוב על שניהם. ובעיקר פי' משנתינו נ"ל ע"ד מהר"ם רק באופן אחר קצת והוא דטעמא דת"ק במשנה זו משום דנאכלים עמו ושל אחריה משום שאין נאכלין עמו וא"ל ר"י מה אתה מחשב כי רוכלא אימא כלל כל שהוא נאכל כו' וכן במ"ד כל שא"נ כו':

ד"ה פחות. להרמב"ם קאי נמי אמסמר והוא דוחק גדול חדא דמפסיק ביניהם בגרגיר מלח שנית כמו שהקשיתי לפי' מהר"ם מדוע לא תני במ"ד ג"כ במסמר: