רש״ש על משנה סוטה ד

במשנה וחלוצה לכה"ד. וכתב התוי"ט וטעמא דבשוא"ת יכולין לעקור דבר מה"ת. ואנכי אינני רואה בכאן עקירת דבר. דהא אם אמרה איני שותה וכן אם בעלה אינו רוצה להשקותה הרשות בידן ולא כפינן להו. וע"כ משום דאין זה מצוה חיובית אלא דהתורה חדשה לנו תקנה להיותה מותרת לבעלה (ולבועלה החשוד) ע"י שתייה אם תנקה. לכן אם אינן חפצין בתקנה שומעין להן. ואין להקשות כיון דאינה שותה ע"כ ניכוף ליה להוציא וגט מעושה שלא כדין פסול. דא"כ חלוצה דעלמא או שניה איך כפינן. אלא ע"כ דמיקרו כדין מחמת לאו דולא תסור או משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כו':

בתוי"ט ד"ה בה"א כו' והר"ב שכתב כו'. כלומר מתוך כו' (לגי' לא שותות). אלא אטעיי' להר"ב דהתוס' כ"כ כו' ע"ש. גם רש"י פי' כלומר מתוך כו' לגי' או שותות. ול"נ דאף לגי' לא שותות אנו צריכין לכלומר כו'. דלמאי איצטרכו לומר לא שותות דהא גם ב"ש מודו בזה. ומש"כ עוד וגי' הספרים ליתא כו'. הן ביבמות קיימו התוס' גי' זו ע"ש. ונראה שהוא ע"ד שכתבתי לעיל (כא ב) ע"ש:

בתוי"ט ד"ה על ידי כו' וכ' התוס' תימה הא שמעינן לה כו' ואפ"ה איצטרך קרא כו'. ק"ל דילמא אה"נ דמהא שמעינן. ומ"מ המשנה איצטרכא דל"ת דבאמת טעמא דאלמנה כו' משום דאסירא וקיימא:

שם בתור"ע אות י"ז ונלע"ד שכן מוכח דעת התוס' ביבמות כו'. וכן משמע מדברי התוס' כאן ד"ה אבל (א') ע"ש:

בתוי"ט ד"ה הא יש מדיר את בנו כו' איברא דמלשון רש"י באותה סוגיא כו' נ"ב חידוש שלא הביא מה שכתב רש"י כאן במתניתין (כ"ג ע"א) כלשון הרע"ב "אפילו כשיגדיל" [וממנו העתיק הרע"ב בודאי. מהגרמ"ש]: