רש״ש על משנה סנהדרין ב:א

במשנה רי"א אינו יוצא כו'. בגמ' שפיר קאמר ר"י כו' אלא ה"ק כו' מקדושתו לא יצא כו' ור"י אגב מררי' כו'. משמע דר"י נמי דריש מקדושתו וקרא דומן המקדש ל"י דנסיב במתניתין קאי לתרווייהו ונ"ל משום דמשמע דולא יחלל דכתיב בתריה הוא טעם וביאור להקודם ועי' רש"י במשנה (ועליו נוכל לומר דפי' לפי הס"ד כדרכו) אך על הרע"ב קשה:

שם במשנה דרך כל העם עוברין ובגמ' ש"מ אבלים עומדין וכ"ה עוברין והרע"ב ל"ד במש"כ ועומדין בשורה לנחם. וסיום דבריו הוא כהוגן. אך במשנה דברכות פ"ג איתא ג"כ העומדים בשורה כו':

שם בתוי"ט ד"ה מעיד כו' וזה נדחה דהא כו' ותנן אין מעידין כו'. הן רש"י פי' דהקושיא בגמ' היא מולא דנין אותו וכ"נ שפי' התוס'. והתוי"ט ל"ד שהבין דהקושיא היא מולא מעידין אותו. די"ל דהיינו לחובתו וכדמשמע לישנא דאותו ורי"א למלך דר"ל לזכותו: