רש״ש על משנה פרה י:ו

ברע"ב ד"ה בשני ניירות שניהן טהורין. ואע"פ שהאדם טמא משום נושא מי חטאת כו'. תמוה כיון דהוא אינו נטמא בשל תרומה ה"ל טהור לחטאת ואין מי חטאת מטמאין אותו כמש"כ בפ' דלקמן מ"ג וכמו שהביא התוי"ט הד"א שניהן. וכמו כן תמוה מה שכתב לקמן דאע"פ שהוא טמא משום נושא מ"ח מ"מ כו' ומצאתי בתו"ח שעמד עליו בזה. ועמש"כ בחדושי להרמב"ם בפי"ד מהל' פרה ה"י. ומדברי הרמב"ם פט"ו ה"ב נראה שדעתו דמ"ח כשרים מטמאים את הטהור לחטאת אם נגע בהן שלא לצורך אבל אם נפסלו אז לא מטמאין הטהור להן אפי' נגע בהן שלא לצורך. והא"ר בס"פ דלעיל החזיק בשיטה ראשונה. וק"ל מהא דתניא בתוספתא פי"א היה רג"א אומרים לו למזה פרוש מאחריך שמא תטמא א"ל והלא מחליקין כו' כ"ה הגי' בתוספתא שנדפסה עם הז"ז והביאה הר"ש לקמן פי"ב מ"ד וכן התוי"ט שם. אלמא אע"ג דטהור הוא לחטאת (שהרי היה מזה) מתטמא מהם. ולכאורה קשה לשיטה זו דא"כ היכי משכחת לה מאי דקאמר קרא והנוגע במי הנדה יטמא. דאם הוא טהור אינה מטמאתו. ואם הוא טמא מאי אהני ליה המ"ח בלא"ה טמא הוא. וא"ל דמיירי שטבל ולא הוחזק לחטאת (עי' ספ"ב דחגיגה) דהא זה לא הוי אלא מעלה דרבנן (עי' רמב"ם פי"ג מפרה ה"ב). והיסח הדעת הוי ג"כ מדרבנן. וע"כ צ"ל דהקרא מיירי באותן שא"ר להזאה כגון אשה טומטום ואנדרוגינוס לרבנן. וקטן לר"י או ערל למ"ד דפסול להזיה עי' תוי"ט לקמן פי"ב מ"י או בע"מ למה שכתוב שם בשם תוס' ר"ע:

שם ונייר דבשל חטאת אינו חוצץ דאין מונין כו'. לא מחוור כלל דכיון דנייר אינו מקבל טומאה ה"ל לחוץ. ועי' בא"ר ביאור נכון בזה:

שם ר"י לטעמיה דאמר בתוספתא כו'. תימה מה לו לתוס' הלא גם במתני' בר"פ איתא דרי"א מדף:

ד"ה ושל קודש. דלא נגע במי חטאת כו'. ל"ד במחכ"ת דאפי' נגע במ"ח עצמן א"מ את הלגין דקדש דנוגע במ"ח א"מ בגדים וכלים כדאיתא בריש כלים: