רש״ש על משנה נגעים ה:ב

החליטה בפשיון הלך הפשיון כו'. המפרשים נתלבטו מאד מדוע לא תני ג"כ וכן במחיה ולא העלו כלום בישוביהן כאשר יראה המעיין. ולעד"נ דכשנחקור מדוע מחיה איננה סימן טומאה רק כשהיא מבוצרת. ונאמר דאנו רואין עפ"י נסיון דצרעת כשמתחלת להרפא ראשית רפואתה הוא מן צדדיה ומתקטנת והולכת עד לכלה. לכן כשהמחיה מבוצרת באמצע הנגע איננה ראשית רפואתה כי אין דרכה להתחיל מהאמצע אלא אדרבה זה סימן טומאה כמאמר הכתוב צרעת נושנת היא כו' והנה אם בב"א התחילה להרפא בצדדיה ובאמצעה נאמר ג"כ דאינה סימן טומאה שהרי אותות טהרה נראו בה במה שהתחילה מן הצדדים ג"כ. וכש"כ כשקדמה הרפואה בהצדדים. ולפי ההצעה הלזו אתיא לנכון מה שלא תני כאן מחיה. דכיון דהלך הפסיון א"כ התחילה להתרפאות מן הצדדים. ולכן אין המחיה שוב סימן טומאה ונכון בעז"ה:

תוי"ט ד"ה וחזר. דהא בהדיא תנן כו' בהרת כגריס ובה מחיה כו'. ל"ד דזה מיירי שהיתה כגריס לבד המחיה וכדפי' שם הרע"ב. וה"ל לאתויי מסיפא בהרת היא ומחיתה כגריס כו'. ומש"כ ואין פסיון אלא בחוץ כדתנן בר"פ דלעיל. ג"כ ל"ד דהתם לא תנן אלא חומר שיש בה שהיא מטמא אפי' חוץ לנגע. אבל שלא לטמא בתוך הנגע לא שמעינן. ואדרבה דלכאורה משמע משם דפושה אפי' לתוכה מדלא תני חומר במחיה מבפסיון שזו מטמא בתוך הנגע וזה א"מ אלא מחוץ לנגע: