רש״ש על משנה נדרים ד:ב

שוקל את שקלו. וכ' התוי"ט פירש הרע"ב דמצוה כו' כן ל' הרא"ש כו' וק"ל כו'. ואישתמיטתיה דזהו מלשון הגמ' בכתובות בשלמא שוקל כו' מצוה קעביד. וע"ש בפרש"י ותוס'. והר"ן שפירש לקמן בגמרא בד"ה אלמא אברוחי דקאי ג"כ אשוקל דלכאורה הוא נגד הגמרא הנ"ל. צ"ל דס"ל מדל"ק הכא נמי בשלמא כו' כהתם משמע דאתרווייהו קאי ופליגי הסוגיות אהדדי כמו דפליגי לקמן בטעמא דרב הושעיא ל"א כרבא וכדפי' הר"ן שם:

[שם בתוי"ט סד"ה מקום שמשכירין כו' ולפיכך יש לתמוה על הרע"ב כו' נ"ב אתמה שלא העיר שגם הרמב"ם בפי' המשנה כתב הך אוקימתא שיאמר לו הנאת מאכל עלי (ואמנם בס' היד רפ"ו דנדרים כתב הנאה המביאה לידי מאכל) וכן בירושלמי איתא רק המודר הניית מאכל ע"ש. מהגרמ"ש]:

שם בתוי"ט ד"ה מקום כו' לפי ששכר הזה כבר מצוי בידו. ק"ל דהא שכר השבה לא מצי שקיל אלא כמו שהיה בטל מאותה מלאכה דעסיק בה עי' תוס' ב"מ (סח) ד"ה ונותן. ושכר כזה אינו מצוי. כי מי פתי יסור הנה להשכיר את עצמו איש כזה שמתעסק במלאכה שמרויח בה הרבה לעסוק במלאכה ששכרה מעט. וכש"כ למאן דמפרש שישב בטל לגמרי. וי"ל: