רש״ש על משנה כלים כו

פי' הרע"ב בה מגומגם. ול"נ דבת"ק הפי' כהרמב"ם. ור"י אומר שלא הוזכר שלא באומן בכלים הללו רק לענין זה שאע"פ שמותרין טמאות מפני שאינו אומן יכול להחזירם וזהו פי' שלא באומן ששמע הת"ק לענין טומאה. ושלא באומן דשמע לענין טהרה הוא רק בכפיפה מצרית והיינו שאע"פ שהחזירה מי שאינו אומן נשארה בטהרתה מפני שאף האומן בדוחק יכול להחזירה לכן חזרת הדיוט ודאי אינו כלום:

במשנה ניטל חוטמו או שנחלק כו'. נ"ל דשנחלק קאי אחוטמו דהיינו שנחלק החוטם לשנים. ודלא כמשמעות התוי"ט בד"ה לא הספיק:

תוי"ט ד"ה לא והכא שכתב דלא חזי למידי א"כ כו'. תמוה דהא מתני' אומרת לא הספיק לתקן כו' עד כו' משמע דאח"כ תיקן. ולכן שפיר מקבלת טומאה:

בהרע"ב ד"ה עור הכתן. שנותנים לפניהם כו'. ל' הר"ש שקושרין אותו במתניהם. ולשון הרמב"ם עור אשר יחגור אותו הפשתני כו'. וכן בד"ה עור הרופא לשונו מגומגם. ולשון הר"ש משים על בגדיו:

ד"ה עור הסורק. הסורקים פשתן. ה"ל להודיענו החילוק בין זה לעור הכתן דלעיל דטמא מדרס לכ"ע. אבל ל' הרמב"ם בפי' סורק הצמר ונכון: