רש״ש על משנה גיטין ג:ח

במשנה מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. ולשון הרמב"ם בחבורו בפ"ז מהל' מעשר ה"ד ואוכל ושותה עד שיעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר. לכאורה נראה דשיעור חסרונות המפורש בב"מ (מ) ודאי צריך לנכות וע"ש (לח) בהסוגיא היטב ובמש"כ שם:

[שם בתוס' רע"א אות ל"א בד"ה מפריש עליהן כו' בירושלמי כו' וכ"כ בתוס' יומא כו' ולפ"ז דברי הירושלמי כו' נ"ב עי' בירושלמי על משנה ג' בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. הקשו. ולא כן תני האומר לאשה ה"ז גיטך לפני מיתתי שעה אחת כו' שהיא אסורה לאכול בתרומה מיד. תמן משעה ראשונה נתקלקלה ברם הכא לכשימות היא מתקלקלה ע"כ. מהגרמ"ש]:

שם בשלשה פרקים בודקין אה"י כו'. ק"ל דבב"ב (ר"ד צח) במשנה משמע דבעצרת דרכו להחמיץ וא"כ יהי' צריך בדיקה אז:

שם בתוי"ט ד"ה מפריש כו' אבל הרמב"ם כ' שאעפ"י שאכלן מחוייב להפריש התו"מ ע"ש. וכה"ג כתב הרמב"ם פי"ב מהל' מעשר ה"ב בדמאי דבמוצאי שבת צריך לעשר אף על מה שאכל בשבת. ולכאורה תמוה מהא דאיתא בחולין (קל ב) מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין כו' שפטור מן התשלומין כו'. ולפרש"י שם (קלא) ד"ה ש"ה דקא משתרשי ליה ע"ש דמשמע דגם באוכל טבליו דינא הכי הוה א"ש. אבל לפי' התוס' שם וכן הרמב"ם שהעתיק הברייתא הנ"ל כלשונה דמוכח דאזיל בשיטתייהו ודאי קשה. וביותר קשה פסקו בדמאי שהבאתי דהתם לא שייך גזל השבט דהמע"ה. ובדמאי משמע בכ"ד דלא תקנו שיאכל ואחר כך יפריש כחלת ח"ל: