רש״ש על משנה חולין א:ז

במשנה כל מקום שיש תקיעה. פי' רש"י כל מקום שיש תקיעה. ע"ש וימים טובים וכ"פ הרע"ב. אנכי בעניותי. ל"מ באיזה מקום בש"ס שיהיו תוקעין בעיו"ט. ואדרבה בסוכה (נ"ד) מוכח דלא היו תוקעין בערב פסח להבדיל מדקאמר שם שייר ערה"פ וע"ש פרש"י ותוס' ואם איתא הלא יהיה נ"ד. ומאי דחי שם דהא מני ר"י הוא דאמר מימיהם כו'. הא אכתי יהיה מ"ח עם השש דבכל עיו"ט. ודוחק לומר דשאני ער"פ משארי עיו"ט משום דאסור במלאכה מחצות ולהלן כמבואר בר"פ מקום שנהגו. והתוס' כתבו שם דבירושלמי משמע דמדאורייתא אסור. דהא מ"מ קילא טובא באיסור מלאכה מביו"ט. ואפי' מחוה"מ כדאיתא שם (נ"ה ב') ונראה דלרש"י דחק מה שאמר במו"ש מבדילין ולא תוקעין דמשמע לו דאי לאו מו"ש היו תוקעין וכ"נ מדבריו בס"פ ואלו קשרים. אבל לפמש"כ הרמב"ם בחבורו בספ"ה מהל' שבת דבכל מו"ש תוקעין אחר צה"כ להתיר העם למעשיהן. פשוט דאתי לאפוקי האי תקיעה וע"ש בהה"מ:

ודע דממש"כ הרע"ב תוקעין ג' תקיעות כו' ובה"ש תוקע ומריע כו'. משמע דהג' ראשונות היו כולן תקיעות וכ"מ מלשון הרמב"ם בחבורו שם. אבל התוס' בשבת (ל"ה ב') הוכיחו דגם המה היו תר"ת: