רש״ש על משנה ברכות ב

ברע"ב ד"ה ובאמצע כו' מפני היראה. אדם שהוא ירא מפניו שמא יהרגהו עכ"ל. כן פירש"י והרא"ש הקשה עליו פשיטא. ולענ"ד כוונת רש"י שהוא אדם שיש בידו כח להרגו. אבל לא שיירא שמפני שלא יתן לו שלום יהרגנו. דומיא דמפני הכבוד דפי' הראוי לכבדו שאינו דוקא בשאילת שלום:

במשנה בין ויאמר לאמת ויציב. לכאורה יפלא מדוע נקיט ויציב דהיא ברכה דשחרית. ונ"ל משום דהזכיר ויאמר אמר אמת ויציב להורות שדבריו אינו אלא בשחרית. דויאמר איננו חוב בערבית כדלקמן (י"ד ב'). ולכן מה שדקדקו קצת מהאחרונים ממה שנזכר בדר"י מלת ויציב הוא לאשמעינן דגם בין אמת לויציב לא יפסיק ליתא:

[בתוי"ט בד"ה לאמת ויציב לא יפסיק. וכ"כ בשולחן ערוך בסימן ס"ו. נ"ב עי' בפר"ח או"ח סי' ס"ו סעיף ה' שכ' וז"ל התוי"ט לא דק בכאן שכתב על המחבר מה שלא פסק כן. ע"ש עכ"ל. וכ' עליו הבאה"ט שם וז"ל ולא הבנתי ולדעתי דברי התוי"ט המה ברורים וכדבריו כ' ג"כ המ"א ע"ש עכ"ל. וכ"כ הפמ"ג שם על הפר"ח וז"ל ולא אבין מ"ש הפר"ח דהתוי"ט לא דק והא דק שפיר עכ"ל וכן בתורל"צ הביא את הפר"ח והשקיט תמיהתו. ומצאתי בברכי יוסף שכ' על הפר"ח וז"ל ודבריו טובים ונכוחים לפי דפוס ראשון של תוי"ט אבל כבר תיקן הרב תוי"ט הלשון במהדורא בתרא וכו' נראה ודאי דבין אמת ויציב רשאי להפסיק וכ"כ בשו"ע בסי' ס"ו עכ"ל והכל מתוקן עכ"ל. אבל באיזה מקומות בפר"ח נראה בהדיא שראה ג"כ את המהדורא בתרא של התוי"ט. עי' מה שציינתי בשביעית פ"ז מ"ג מפר"ח יו"ד סי' קי"ז שהביא שם את התוי"ט ממ"ב.- מהגרמ"ש]:

בתוי"ט ד"ה לא יצא כו'. דכתיב שמע השמע לאזנך כו' כי שמע מבנין קל כו'. ול"נ כיון שמצאנו שורש זה גם בפועל הדגוש וישמע שאול (ש"א ט"ו ד') ס"ל דהכא הכוונה קרי ביה שַמַּע וכן בסנהדרין פ"ט א' קרי ביה לא ישמיע ר"ל ג"כ דקרינן יְשַמַע מבנין פיעל וקרי ביה ר"ל פרש בו (כה"ג מצינו רבות) ובחידושי למכות פ"ב כתבתי ג"כ כעין זה: