רש״ש על משנה בבא מציעא א:א

במשנה או שיש להם עדים חולקים בל"ש. נראה דהכוונה שכ"א הביא עדים שהיא כולה שלו. ואף שהעלה הש"ך בסי' פ"ז סקט"ו דבכה"ג סלקינן עדותייהו ואי הוה חייב שבועה (אפי' היסת) בלא הם השתא נמי מישתבע. מ"מ הכא דכל שבועה זו תק"ח היא שלא יהא כאו"א הולך ותוקף כו' ובמידי דלא שכיח כהאי שיביא עוד עדי שקרים ע"ז לא תקנו חכמים. ובדאיכא ע"א לכאו"א אנכי מסתפק. דאף להפוס' דעד המסייע פוטר משבועה (עי' לקמן בתד"ה וליחזי) מ"מ כיון דיש אחר כנגדו המכחישו הוה כמאן דליתי' וכדעת הש"ך שם. ואשר ע"כ אנכי תמה על הא דנתקשה בתור"ע על דעה זו מדוע תני עדים ל"ר ע"ש. וגם י"ל דנקיט עדים משום דלכאו"א יש עד וה"ל ביחד שנים:

שם בתוי"ט ד"ה זה אומר כו' דאי מחד א"נ לומר שמכר לאחד ונראה דט"ס וצ"ל לאחר ברי"ש ור"ל לאותו שלא קבל ממנו המעות וכדכתבו התוס' בקדושין שם ולשון הנ"י דאילו קבל מחד לא שכיח דישכח: