רש"ש על מנחות פ:

גמרא תני ר"ח תודה שנתערבה כו'. ופסקה הרמב"ם בפי"ב מהל' פהמ"ק הי"ג וכדמסקינן באומר הרי זו. ולי קשה טובא דהרי לעיל הל' ח' פסק דתמורת תודת נדבה טעונה לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה. ותו קשה דבתודת חובה פסק שם דקודם כפרה תמורתה טעונה לחם. ונראה דיוצא בה ידי נדרו דהא קי"ל אדם מתכפר בשבח הקדש וכש"כ בתמורה עי' כריתות (כז). ומה"ט נראה דלפני כפרה טעונה לחם. וא"כ מ"ק הש"ס אי דאמר עלי לא סגיא דל"מ ליה בהמה אחרינא וכו'. חדא דבאמת ל"צ למייתי כיון דקיימא התמורה. שנית דה"ל לאקשויי בפשיטות דלייתי לחם בהדא דקיימא דאפי' היא התמורה הרי קודם כפרה טעונה לחם וצע"ג. ועמש"כ בר"ה (ה ב) בס"ד:

רש"י ד"ה תודה דא"ל מרבה. מש"ה לרבא כו'. כצ"ל. או דהיתה גירסתו בגמרא אמר רבה וזה יותר נראה:

בא"ד אבל חטאת כו' שאין דרך של ב"א להרבות בחטאת. לכאורה טפי הל"ל שאין חטאת באה נדבה. ואולי משום דגם תודה אינה באה בנדבה רק אם אירע לו אחד מהד' דברים שצריכין להודות עליהם (זה ל"מ מפורש כעת ולכאורה מספ"ב דחולין לא משמע כן. ויש לדחות ועי' ברמב"ם פ"ט מהל' מעה"ק הל' ה) אולם אחר שאירע לו יכול לנדור או לנדוב. וכה"ג גם חטאת כיון שנתחייב בה אף שכבר הפריש ונאבדה מחויב להביא אחרת (ובזה אדרבה יפה כח החטאת מתודה באמר הרי זו. דמחויב בה מחמת החטא) רק שאין דרך להרבות כו' אלא מפריש חילוף האבודה:

רש"י ד"ה לא סגי. לתודה לחובתו. הס"ד ואח"כ

מה"ד הא לחמה. והאחרונה כו' :

תד"ה וכי. ומשני דאע"ג דא"מ יאכלו שיאכלו כו'. כצ"ל: