רש"ש על מנחות עו:

במשנה רש"א לא היה להן קצבה. במשניות הגי' לא היה לה כו'. ומשמע לפי גי' זו דלא פליג אלא על לחה"פ. ולחם נקרא לפעמים בל"נ כמש"כ התוס' לקמן בר"פ שתי הלחם. וכן הקרא שמביא הוא בלה"פ. ושביק קרא המוקדם סלת תהיינה הכתוב בשתה"ל. וגם לגי' דלהן י"ל דל"ר שב על הנפות. והרע"ב העתיק הגי' לה ואפ"ה פי' דפליג אכולהו:

רש"י ד"ה רש"א. ושוב היה נותן כו' והיא היתה קולטת הקרטין כו' ושוב כו' כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין כו'. אינו מובן כלל. דכיון דכבר קלטה השניה הדקה את הקרטין לבד תו הדקות הימנה הבאות אחריה אינן מועילות כלל. ולפי הגי' שהביאו התוס' מהתוספתא א"ש. ודע דלכאורה תימה על הרע"ב ואחריו התוי"ט (וכ"מ מפי' הרמב"ם) שפי' כרשב"א ולא כת"ק. והרמב"ם בחיבורו מיסתם להו סתומי בג' המקומות. ועלח"מ פ"ז מהל' תומ"ס הי"ב. ונ"ל משום דלת"ק לא היה אלא שתי נפות ובהן היו מניפין י"ג פעמים כדפרש"י. ומה דאיתא בתוספתא שהעתיקו התוס' בהת"ק י"ג נפות. נ"ל דנפות אינו שם העצם בל"ר. אלא הוא שם המקרה או מקור. ורשב"א דס"ל די"ג נפות ממש היו נקיט בלישניה י"ג נפה. וא"כ סתמא דמתניתין דנקטה גם כן נפה אתיא כוותיה לכן פירש אליביה ונכון בעזרת השם:

במשנה שהן שש מדבריות כו' עשרה לחמץ כו'. עי' לקמן בגמרא (עז ב עח) דיליף להו שפיר משתי הלחם. והרע"ב והתוי"ט שתקו מזה ולא ביארו: