רש"ש על מנחות סט.

תד"ה דבלע. א"נ נהי דאיפסל כו' לענין טומאת אוכלין כו'. תמוה דבאהלות מיירי לענין טומאת מת לא לענין ט"א. והראיה שהביאו מהא דחלב כו' אינה אלא לט"א דלטומאה חמורה א"צ מחשבה עי' נדה (נ ב) ובתוס' שם (ר"ד נא). ובבכורות (כג ב) בד"ה ואידך כתבו להיפך לענין סרוחה מעיקרא דלאיסור אכילה ל"צ קרא להתירא. אבל לטומאה צריך קרא למעטה ע"ש וצ"ע:

בא"ד אלא לפי שכבר נתחללה כו'. בגה"ש נראה דנפלו ט"ס בציונו וכצ"ל עי' כתובות (ל ב) בת"י ד"ה וא"ת וביומא (פא) בת"י ד"ה זר:

בא"ד וטבעת דל"ח עיכול כו'. בגה"ש תמה דמאי ק"ל הא טבעת הוי' כמו כפיפה דלא בטלה כיון דהוי תחילה כלי ואני תמה דמאי מהני דהוי תחילה כלי אם הוי עיכול ודאי דנטהרה דהא נעשית כלי גללים. ופי' הגמרא נ"ל דהכי הוא. אילימא למיבטל טומאתה ור"ל וזה פשיטא ליה דלא הוי' עיכול (דאין לומר דזה גופי' קמע"ל אי הוי עיכול או לא דא"כ תיבעי לי' הוצין) רק דמבע"ל משום דמבטל מכלי להיותה אוכל. תנינא כה"כ כו' ואין עולין כו' ומשני ל"צ דבלע הוצין כו'. ור"ל דלעולם בעייתו היא אם הוי עיכול או לא ובאמת מבע"ל בהוצין. וה"ה בכפיפה דאם הוי עיכול ודאי דנטהרה. והרמב"ם דפסק דכפיפה ודאי טמאה והוצין ספק. הוא כחילוק התוס' אח"כ דכ"ד שהוא שלם שניכר בשלמותו כו' ונכון בס"ד: