רש"ש על מנחות נא:

במשנה ושלימה היתה קריבה. עפרש"י וכ"ה המסקנא בגמרא לקמן. והתימה על הרמב"ם והרע"ב שנשמטו מלפרש כן. וגם התוי"ט לא העיר מזה:

גמרא א"כ ליכתוב קרא כו' בניו יעשו. כצ"ל וכן ברש"י:

שם לכדתניא אין לי אלא עליונה כו'. לקמן (עד):

שם מה כאן בכליל תקטר אף להלן בכליל תקטר. נראה משום דאי מכליל תהיה ה"א דאתי לאפוקי ממנחת כה"ג שנאמר בה להביאה חצאין. וא"נ דמכליל תהיה ה"א כראב"ש לקמן (עד) דהשיריים מתפזרין אבה"ד. וכ"נ שפי' הק"א:

רש"י ד"ה הכהן המשיח. אחד מבניו כו'. הן במשנה וכן כאן בברייתא איתא משל יורשין משמע דכולן שוין בה וכן לקמן בגמרא אמרינן דאי להך דרשא לחודא אתיא לכתוב בניו. (ומה דמסיים שם יעשה נראה דט"ס הוא וצ"ל יעשו כמו שהגהתי שם לעיל). ועוד נ"ל דדוקא אם ירשו מאביהן. דלכן שינה ר' יהודה לשון הכתוב בניו. ואמר יורשין וכה"ג כתב התוי"ט לקמן פ"ט מ"ז ד"ה ומביא נסכים:

רש"י ד"ה כהנים הדיוטות. ל"א כו' אבל לדורות לא נהג. תמוה דלקמן (עח) מבואר להדיא דנוהג לדורות. וכבר עמד עליו המל"מ בספ"ה מהל' בהמ"ק:

רש"י ד"ה וכן גר. דאי ישראל הוו מקרבי יורשין נסכיו. כן איתא לקמן (צב) במשנה:

תד"ה יש. שהפרישן בחייו כו'. לכאורה למ"ד שיעבודא דאורייתא אפי' לא הפרישן נמי עי' קדושין (יג ב). אולם לפמש"כ התוי"ט לקמן פ"ט מ"ז דבישראל ג"כ אינו אלא כשירש מאביו. א"כ מאי נ"מ בינייהו וצ"ע בזה: