רש"ש על מנחות מה:

גמרא ור"ע נמי לילף יהיו מיהיו כו'. ק"ל מדוע לא משני משום דרשא דרבא לקמן (ס"ד מו) מה בכורים בפני עצמן אף שתי הלחם בפ"ע. וא"כ ע"כ א"א למילף מיהיו דהכבשים יעכבו את הלחם. וגם קשה דלמה לן ילפותא מתהיינה דהלא ממילא ידעינן דע"כ קאי על הלחם. דעל הכבשים א"א משום הא דרבא. ועי' בתוס' שם שהרגישו בזה. אך תירוצם אינו מובן לכאורה. ונ"ל כוונתם דלהכי בעי למילף מתהיינה דל"ת דעיכובא דיהיו לא קאי רק על הלחם לבד דמעכבות אהדדי וכן על הכבשים לבד כדדרשינן לעיל (כז) והביאו התוס' כאן בד"ה גמר. ומתהיינה ילפינן דאתי נמי לעכוב הלחם את הכבשים. אבל קושיא הראשונה עדיין צ"ע:

תד"ה קרבו. ור"ע לטעמיה דכי תבואו לאו דוקא. תימה דלקמן בברייתא קאמר ר"ע להדיא דמה שאמור בתו"כ לא קרב במדבר. ולכן אני אומר דתיבות ר"ע אומר דלקמן בברייתא ט"ס וצריך למחקם דכן גם בתו"כ ליתנייהו. והכל הוא מדברי ר"ט וכ"מ מפרש"י שם ד"ה והאמור בת"כ. וזה דלא כהכ"מ רפ"ח מהל' תו"מ: