רש"ש על מנחות יח.

גמרא אנן נמי פלוגתא קא מתנינן. פי' אנן נמי בכ"ד מתנינן פלוגתא אפי' יחיד נגד רבים ואף דאותו יחיד איננו מרבותינו. וא"כ למה הוצרך לתת טעם על ר"י ששנה פלוגתת ר"א על חכמים הא מפני כו'. ופרש"י בזה אינו מובן:

רש"י ד"ה למצות מדותיו. מה שר' אלעזר. כצ"ל בל"י. וכן בסמוך בד"ה והיה ב' פעמים:

תד"ה אלא. לפי מסקנא כו' פיגול לר' אליעזר. כצ"ל:

בא"ד אבל בהנך כו' בין לר' אלעזר. כצ"ל בל"י:

רש"י ד"ה לא פתת. וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר. ונ"פ דכוונתו דע"כ פתת מהחלות כדי קמיצה דקומץ היתר פסול כדלעיל (ו) במשנה והתוי"ט ל"ד בכאן במחכ"ת. ומש"כ רש"י כדאמרי' באלו מנחות. שב למש"כ קודם ה"ה לכל המנחות כו' והוא שם (עה) מנחה לרבות כל המנחות לפתיתה. או דצ"ל האי כדאמרי' כו' קודם וזה אם לא פתת כו':

בפי' הרע"ב ד"ה לא מלח. כל המנחה כו'. פירושו זה לא נמצא בגמרא עי' לקמן (ר"ד כ). והפי' גופיה לא מחוור כלל. דמאי קמ"ל מתניתין בלשון דיעבד כיון דאפי' לכתחלה לא בעיא כל המנחה מליחה. בשלמא לא יצק דפי' לא יצק כהן אלא זר. אף דגם לכתחלה משמע דכשרה בזר דמקמיצה ואילך מצות כהונה. מ"מ אפשר דאפ"ה היו נוהגים הכהנים ליצוק. וכיוצא בזה כתבתי בברכות (כח. לא ב) ע"ש. או דאתי לאפוקי מר"ש דס"ל לקמן (בע"ב) דבעינן דוקא כהן. והרמב"ם פי' דלא מלח כהן אלא זר. ולקושיית רב יוסף לקמן ע"ז וכי תעלה ע"ד כו' לא חש לה די"ל דקמ"ל דאם עבר ועלה או בשוגג ומלח כשר. (ורב יוסף דלא ניחא ליה בזה אולי ס"ל דהוה מצוה הבאה בעבירה ולכן אפי' עבר ועלה ומלח לא יצא ובפרט זה יש להאריך ואכ"מ) ועי' בכ"מ ולח"מ בפ"ה מה' אמ"ז הי"ב:

תד"ה לא מלח. לא דקדק בסדר כו'. והעתיקם התוי"ט. ונ"ל דל"ד הרב ז"ל בזה. דהתוס' מפרשי לא מלח קאי על הקומץ. או שלא מלחו כלל. או שלא מלחו כהן אלא זר וכדאיתא בגמרא שציינתי לעיל. אבל לפי' הרע"ב דלא מלח קאי על כל המנחה. אדרבה י"ל דבדוקא אקדים התנא לא מלח לארויי לן דמיירי במנחה כולה דקדים לתנופה ולהגשה: