רש"ש על מנחות טו.

גמרא ואמאי לימא ק"ו ומה המפגל אינו מתפגל כו'. עי' בתוס'. וק"ל דהא כי חשיב לזרוק הדם למחר ה"ז פיגול והרי על הדם א"ח משום פיגול. ולימא ק"ו המפגל (דהיינו הדם) אינו מתפגל מי שאינו מפגל (דהיינו הבשר והאימורים) ואף לא באו לפגל א"ד שלא יתפגלו. ולהועוד נראה שבתוס' יתיישב זה. גם בהא דמכות היה יכול לדחות לכאורה הק"ו מחילול גופיה. ומה המחלל היינו הכהן שמחלל זרעו אינו מתחלל מי שאינו מחלל היינו זרעו ואף לא בא לחלל א"ד שלא יתחלל. וי"ל:

רש"י ד"ה מ"ט. תיבות תודת שלמיו הניתוספו בד"ח שבוש:

רש"י ד"ה או לא. פגלי כו'. נ"ל דד"ה צ"ל לאיפגולי לחם. דשייך במחשבת תודה והס"ד. ואח"כ מתחיל דבור המפגל:

[תד"ה והא עולין. עמש"כ בפסחים שם עח:

תד"ה ופליגי. משמע דאי משכח תנאי בציץ מרצה כו'. כצ"ל ודלא כצ"ק:

תד"ה רי"א. אע"ג כו'. עצ"ק. אבל ק"ל דלפ"ז למאי איצטריכו לחילוק דבפסח יש בו אכילה] :