רש"ש על מנחות קח:

גמרא והא אמרת רישא כו'. פרש"י אפילו לרבנן וכ"מ פשטא דמתני' א"כ מוכח דגדול אחד עדיף מב' קטנים וכ"מ להדיא מפרש"י לעיל (בע"א) ד"ה כיחידאה ובתוס' (ס"ד קז) וכן הרמב"ם אף שפסק כחכמים בפט"ז מהל' מעה"ק ה"ט. הביא ד"ז בהל' ה'. וא"כ קשה טובא מאי דאמר בסמוך שני שוורין כו' רצה יביא בדמיהן אחד ורבי אוסר מ"ט משום דה"ל גדול והביא קטן ופרש"י שבכ"מ שנים חשובים מאחד. וכ"כ בד"ה ליפלוג נמי ברישא. ונ"ל דהא דקאמר בסמוך מ"ט כו' הוא לפי הס"ד דל"פ רבי אלא על הסיפא לכן ע"כ צ"ל דטעמיה דזה מיקרי גדול והביא קטן. ופריך ליפלוג נמי ברישא אפ"ת דמיקרי קטן והביא גדול עד דמסיק דבאמת פליג אכולה מילתא. הדרן להיפך דגדול אחד עדיף מב' קטנים וכפשטא דמתני' וככולהו אמוראי דלעיל כנ"ל. ולפ"ז ל"ד התוי"ט במה שהביא הא דבסמוך (דאינו אלא למאי דס"ד) על פי' דמתניתין. ובזה א"ש מה שפרש"י במשנה על הא דאם רצה יביא בדמיו שנים "ואע"ג דהוי גדול והביא קטן" ודלא כהצ"ק שהגיה בו והגה"ה שבגליון ד"ח. וכ"מ לי עוד מפרש"י לקמן ד"ה ל"י בדמיו איל "דקטן הוא יותר מדאי" דר"ל בזה ליישב לפום רהיטא דלא תקשה הברייתא מינה ובה דמ"ט מותר להביא ב' אילים והרי זה הוה נמי גדול והביא קטן. אבל לפי מאי דמסקינן דהאי תנא ס"ל דלכתחילה ל"י קטן אפי' קטן קצת. צ"ל דממינא למינא ושניהם גדולים במינן ב' קטנים עדיפי. ותיובתא להתוס' דלעיל (ס"ד קז). ואם נאמר דשוים הם א"ש גם דברי התוס'. ולפמש"כ א"ש בפשיטות הא דרבי דלא חייש להאילים שהם קטנים. ולהמנחות חייש מפני שהן מין אחד וה"ל גדול והביא קטן. ורש"י ותוס' נדחקו בזה. ועדיין צריך להעמיק בשיטה זו:

רש"י ד"ה לפי שאין בילה. וקס"ד כו'. גם בכאן לישנא דקס"ד ל"י להולמו. ועמש"כ לעיל (קו ב) ע"ד:

בתד"ה לפי. כדאמרן לעיל. הוא (פט ב):

רש"י ד"ה ודמיהן חולין. דקדש אינו תופס דמיו כו'. לא הבינותי ד"ק. דהרי קי"ל פסחים (ס"ד פט) דהמוכר עולתו לא עשה ול"כ. אלא דכאן כיון שאינו קדוש אלא אחד והשאר חולין מוכר את החולין בכ"מ שהן ויקריב כ"א לשם מי שהוא כמו בנתערב באחרים וכדאיתא ברפ"ח דזבחים ובפירושו שם: