רש"ש על מעילה כ.

במשנה נתנה לחבירו הוא מעל. וכ' התוי"ט בשם הרמב"ם בטוה"נ הבאה לו. וסייעתא לפסק השו"ע או"ח סי' רכ"ג ס"ה וע"ש במ"א סק"ח:

שם נטל פרוטה של הקדש כו'. התוי"ט הקשה דהא תו ל"ל. ולי י"ל משום דרצה לאשמעינן דינה בבלן:

תד"ה נתנה לבלן (בסופו). בישראל מיירי מדקתני חבירו. הן מצינו בשבת (קנ) דתנן לחבירו ומוקי לה ר"פ בחבר נכרי. ועי' תוס' סוכה (לט) ד"ה הלוקח. ולשונם בב"מ דבעובד כוכבים לא שייך מעילה ור"ל וא"כ לא שייך למיתני וחבירו לא מעל:

המשנה כולן מעלו. התוי"ט העתיק הירושלמי מה שמחלק בין הא דהכא להא דתרומות פ"ד מ"ד ע"ש. ול"נ דע"כ גמרא דילן ל"ל הך חילוק דהירושלמי דא"כ היאך רצה לפשוט ממתניתין בעיא דאמר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא דהתם הרי זבין בב"א ודומה להך דתרומות. וע"כ צריך לחלק לגמרתינו כמו שחילק הר"ש שם בתחלה מדעת עצמו ע"ש:

תד"ה השליח. כדאמרינן כו' דילפינן חטא כו'. והרע"ב כתב מקרא דואשמה הנפש ההיא כו' והוא מפי' הרמב"ם ועתוי"ט. ואנכי תמה דהרי מקרא זה לא כתיב אצל מעילה רק בגזל הגר בפ' נשא: