רש"ש על קידושין סח.

גמרא אלא שנואה בנשואיה וקאמר כי תהיינה כו'. לכאורה משמע דאין הפרשה אמורה אלא באותן דתפסי בהו קידושי לכל חד כדא"ל אבל בחייבי כריתות דל"ת בהו קידושי אין לנו שלא יוכל לבכר כו'. אולם בספרי מרבה אפי' ח"כ וכ"פ הרמב"ם והשו"ע:

שם בפיסקא וכל מי שאין לה עליו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ורבנן אדמוקי כו'. כיון דמצינו למילף מיבמה במ"מ כו'. כצ"ל:

תד"ה הכל. נדה משום דכתיב ותהי נדתה עליו. כצ"ל:

בא"ד משמע מתוך לשון הקונטרס כו' אבל מחזיר סוטתו כו' הולד ממזר וקשה כו'. ולי עוד קשה דא"כ מאי פריך הגמרא מנדה נימא נמי דאביי לא מיירי אלא בבא על אשתו נדה אבל אם קידש אשה נדה ל"ת בה קדושין והולד ממנה ממזר דומיא דסוטה אלא ודאי כוונת רש"י כדמסקי בסוף בשם הר"ש מדריוש. ומה שהקשו התוס' ביבמות דא"כ גבי נדה נמי נימא סברא זו ול"ל קרא. נלע"ד דשאני נדה דאיכא היקשא דר"י והל"ל דאתי היקשא ומפקא מסברא זו:

בא"ד מיהו קשה דהא עיקר קרא במחזיר גרושתו כו'. נ"ל דאף דאמרי' ביבמות (יא ב) כיון דאיתעקר איעקר ע"ש. היינו דוקא תיבות אחרי אשר הוטמאה דלא מצי קאי על מחזיר גרושתו לרבנן דריב"כ. משא"כ להיות לו לאשה שפיר מצי קאי עליה כפשטיה. ונ"ל לחזק קושייתם מהא דאמרי' לקמן (עח) ומודה אביי במח"ג כו' לקחתה להיות לו לאשה א"ר כו' ע"ש:

בא"ד דכיון דכ"ז כו' כדפי' אין לומר כו'. כצ"ל בלא ו':

תד"ה לחומרא. ולא הייתי לומד שאר ח"כ כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל כו' פגום מיהא הוי כו'. נ"ל להוסיף תבלין דחומרא דלאוסרה לעלמא מתחלפת לקולא בבא אחר וקדשה ואח"כ מת הראשון. עי' בריש מכילתין בתד"ה ב"ש: