רש"ש על קידושין סג:

גמרא כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כ"ה כו'. עי' בתור"ע מה שהקשה על הרשב"א שמביא הר"ן דתיפוק ליה דהוה ע"א בהכחשה. ול"נ דאתי לאפוקי מדעת הרמב"ם הובאה בשו"ע סי' י"ז סל"ז בעד אומר מת וע"א אומר לא מת ובאו בב"א דאם נשאת לאותו עד שאמר מת ל"ת. אך שם התנה שהיא אומרת ברי לי שמת והכא היא א"י למי קדשה אביה ועי"ל דכוונת הרשב"א דאם אותו שאמר אני קדשתיה כנסה בעצמו בלא התרת ב"ד אפי' קודם שבא השני תצא ולאפוקי מדעת הר"ן בתשו' הובאה שם סל"ט:

רש"י בסה"ע ד"ה אבל חוששין שמא שומא כו'. לישנא דחוששין שמא אינו מדוייק לכאורה. אך מצינו לישנא דחוששין לקולא. עי' ברא"ש פ"ד דגיטין סי' ל"א:

ת"י ד"ה ולא לעונשין. תימה כו' לא פליג אמתניתין כו'. ישוב המהרש"א בזה תמוה דהא הא דר"ח בבני זה בן ט' כו' נמי לאו בנשואין הוא:

תד"ה בני (בדף הסמוך). אבל אין אנו יודעים אם הי' לו שנים באותו הזמן. ר"ל דעכשיו בדקוהו דאית ליה שערות ולכן יש לנו לומר דאותן שערות ה"ל ג"כ בהיותו בן י"ג וכדאמר רב לקמן (עט) הרי היא בוגרת לפנינו. והכא איכא נמי חזקה דרבא בנדה (מו) רק לא ידענו אם היה באותו זמן בן י"ג רק עפ"י אביו. ומש"כ או סמנים היינו כגון אם האב ג"כ א"י שניו שהי' באותו זמן אך אומר שהביא אז סמנים והמה לבדם מועילים לשיטה זו: