רש"ש על קידושין נח:

גמרא ומ"ס טה"נ אינה ממון. לכאורה מוכח מכאן דאם אינה ממון אפי' הוא עצמו א"י להוציאה מיד אחרים וכדעת הש"ך בחו"מ ססי' רע"ו ודלא כמשמעות הרמ"א שם דדוקא יורש אינו מוציא. וכן דלא כהמחבר בסי' פ"ז סל"ה שכ' דאין נשבעין על תביעת טה"נ דמשמע דאם מודה חייב (וכן ברמ"א שם וע"ש בסמ"ע) וכמו שדייק בס' דורש לציון דרוש י"ג וכ' ע"ד הש"ך דליתא. ונהפוך הוא. ואולי גם כאן הכוונה משלם לו (ר"ל ליורש) דמי טבלו של חבירו (פי' של המוריש) דאי הוה קאי על הנגנב עצמו אין ביאור לתיבות של חבירו. אך בנדרים ליתנייהו תיבות ש"ח. והעיקר נ"ל דפלוגתתם הכא לענין כפל דוקא. ולהכי לא נקט גזל או אבד או שרף או אכלתן בהמתו. דבקרן כ"ע ל"פ דמשלם כהמחבר ורמ"א וכ"נ שפי' הרמב"ם והראב"ד בפ"ב מהל' גנבה הל"ד וה'. אולם בתוספתא פ"ג דמע"ש איתא בפלוגתתם האוכל טבל ש"ח ע"ש. מה שהקשה המהרש"א דלפ"ז אמאי לא תני פלוגתתם בגונב תרומה עצמה. נ"ל פשוט דאשמעינן רבותא לריב"י דל"ת מתנות של"ה כמי של"ה דמי וכס"ד בנדרים (ר"ד פה) שזהו טעמי' דרבי ע"ש או לאפוקי מדשמואל לקמן:

רש"י ד"ה ה"ג לא דכ"ע טהא"מ. שאף מע"ר לכהנים מדקנסינהו עזרא. הרמב"ם בפ"א מהל' מעשר ה"ד כתב אין מוציאין המעשר מיד הכהנים שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל. והוא מספרי פ' קרח סי' קכ"א (ודברי הכ"מ שם תמוהים) א"כ אף קודם הקנס. מדין תורה לא הי' אבי אמו כהן מחוייב לתתו ללוים ופרש"י צ"ע:

רש"י ד"ה ואב"א כו'. וטעמא דרבי משום דא"ל דשמואל כו'. מש"כ המהרש"א דמתניתין בתרומה ה"נ מתוקמא שפיר בהכי. תמוה כיון דכבר הופרשה מאי שייכא דשמואל בזה: