רש"ש על קידושין נז.

גמרא שחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז כו'. הן בתורה כתוב עץ ארז בראשונה בכ"מ. ואזוב ושני תולעת מחולפים במקום זולת מקום. עי' ר"פ מצורע ושם בטהרת בית המנוגע. ובפ' חוקת. ונ"ל לפי שמצינו דהקפידה תורה בשעירי יוה"כ שתהא לקיחתן כאחת. לכן כדי שלא תאמר בכאן יש קפידא ג"כ ללוקחן כסדר כתיבתן דוקא. החליף התנא סדרן לומר שאין קפידא בדבר וכיוצא בזה כ' הש"א בתשובה כ"ט ע"ש:

ד"ה את לא דריש וד"ה כי האי תנא צ"ל ד"א:

רש"י ד"ה כקדשים. וקדשים אסורים בהנאה שהרי מועלין בהם. הן שלמים אין בהם מעילה מחיים ואפ"ה אסור ליהנות מהם כדאיתא בר"ה (כח) ע"ש. אלא מילתא פסיקא נקיט דכפרה לא כתיבא בקק"ל:

רש"י ד"ה ונמצאת טרפה. קס"ד כו' שנטרפה בשחיטתה. אינו ר"ל כגון בשהייה דרסה כו'. דא"כ בשעת קיחה ודאי ראויה היתה ומאי דלמא כו' שכתב לקמן. ועוד אמאי ק"ל טרפה הלא נבלה היא. אלא ר"ל במקום הכשר שחיטתה כגון ניקב הושט כמש"כ התוס' בשמו וזה אינה אלא טרפה כמש"כ בס"ד בחולין (לב ב) ומש"כ דבניקב קרום של מוח לא שייך למיתני ונמצאת. הוא משום דבדיקה א"צ שם וע"כ הי' ניכר מחיים. משא"כ בסימנים שצריך לבודקם אחר שחיטה כדאיתא שם (ט):

תד"ה כפרה. אבל מחיים לא להכי איצטריך כפרה. עי' מהרש"א ועמש"כ בחולין (פב) בס"ד:

תד"ה משעת שחיטה. ואין לפרש כו' דהא תנא צפורי מצורע כו'. המל"מ בפי"א מהל' ט"צ דחה ראייתם זאת ע"ש. ול"נ ראיה מפ' בתרא דנגעים מ"ה נשפך הדם תמות המשתלחת ע"ש: