רש"ש על קידושין מו:

גמרא וש"מ מעות בעלמא חוזרים. עפרש"י ותוס'. ונראה הסבר דבריהם דאי אמרת בעלמא מקום שלא נגמרו הקידושין הוו המעות פקדון. י"ל דהיכא דנמשכין דעתו ג"כ דעד שיוגמרו יהיו אצלה בפקדון דמאי נ"מ ליה. אבל א"ת דבעלמא הוויין מתנה א"כ היכא דנמשכין ודאי לא הוי דעתי' למתנה דא"כ היכי תיקדשא בהו אלא ע"כ דעתו לשם קדושין כמו שאמר:

שם זימנין דא"ל לכהן כו' והאי ואליש לה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה עד שיפריש. והאי ממ"א ל"ד דה"ה כו'. קשה דא"כ למאי קתני כלל ממ"א. ובאמת במשנה שלפנינו ליתא ממ"א. וטפי ה"ל לפרש דלרבותא נקט ממ"א דל"ת דהוי כמו מן החיוב על הפטור דהרי תרומה היא מדרבנן. אולם מצינו לו ז"ל לקמן (מז א) ד"ה ה"ג הא מני. דנקט וה"ה למנחת ומסיים ואוכלת איצטרך ליה וכ"ה לשון התוס' שם. (ובזה מיושב ג"כ דבריו בר"ה (ב ב) בד"ה מת בניסן ממה שתמהתי עליו שם) אבל התוס' ביבמות (פט ב) כתבו דדוקא ממ"א וע"ש טעמא וכן הרמב"ם בחבורו כתב ממ"א. ותימה על התוי"ט שלא העיר בכ"ז כדרכו:

תד"ה וש"מ. ולא יחולו אלא על מה שהוא בעין. כצ"ל:

בא"ד נהי נמי כו' לא גמר כו' מקדשה נמי כו'. כצ"ל: