רש"ש על קידושין מד:

גמרא ואי ס"ד כחצר אביה כו' דה"ל חצר המשתמרת שלא לדעת אביה. נראה דה"ה דה"מ למיפרך והא חצר מהלכת היא:

שם איתיביה קטנה שאמרה כו' הא נערה ה"ז גט הב"ע בשאין לה אב כו'. הפ"י הוכיח מכאן לפשוט ספיקייהו דהתוס' לעיל (י) דע"כ גם קטנה שנשאת שוב אין האב יכול לקבל את גיטה דאל"כ לוקמה בשנשאת ולא נצטרך לומר חסורי כו'. ול"נ דאין ראיה כלל. דאם תוקמה כן אכתי יש לדייק טעמא דאין קטן עושה שליח (וכדמסיים שם במשנה) אבל מה שרשות אביה עליה עדיין לא היה מעכבה מלעשות שליח וא"כ יהיה מוכח דנערה שנתארסה יכולה לעשות שליח ונכון בעז"ה:

שם אמר קרנא דברים בגו. כה"ג אמר בכתובות (קיא) וע"ש:

רש"י ד"ה לא יחזור. ומשבא גט לידו נתגרשה. כצ"ל:

רש"י ד"ה הא מר עוקבא. בא ונשאל למר עוקבא. ק"ל דלפ"ז ה"ל להש"ס לאסוקי דשלחו ליה ומה היתה תשובתו. לכן נל"פ דכוונת קרנא באמרו דברים בגו היינו שלא האמין דאמר שמואל כזה. וא"ל הא מר עוקבא דברירי ליה שמעתתיה דשמואל דלמד קמי' כדאיתא במו"ק (טז ב) בסמוך לנו ולכן ודאי לא היה משקר מי שאמר זה בשם שמואל והוא ע"ד פי' ר"ח בהא דכמין ימא לטיגני דלעיל וכמו שאמרו ביבמות (עז) הא שמואל וב"ד קיים:

רש"י ד"ה אפכוה. ומשום דרב אוהבו של שמואל כו'. תימה וכי משוא פנים יש בכזה והרי הש"ס מלא בפלוגתות דרב ושמואל. ובגיטין (נט) פי' דאפכוה ע"י טעות:

רש"י ד"ה והוא ששדכו. שמא נתרצה כששמע וה"ל קדושין למפרע. ונראה דטעמא משום דיש ברירה להחמיר. עי' ביצה (לט) בפרש"י ד"ה כרגלי הממלא. ושידכו בעינן כמו בר"פ כיצד משתתפין דבעינן הודיעוהו מבעו"י. אך ק"ק דלפ"ז הל"ל צריכה מיאון דלמא אין ברירה. וי"ל משום דמצינו לרב בביצה (לז ב) די"ב אפי' להקל ומשמע שם דאפי' בדאורייתא. אבל לכאורה יל"פ כאן דשמא נתרצה מאז ששידכו וה"ל כא"ל צאי וקבלי קידושיך מפלוני לעיל (יט) ועי' בר"ן:

רש"י ד"ה וכולן. או נתגרשו דכשמת ונפלה כו' לא צרת ערוה היתה לא פטרה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה קטנה. והא דנקיט קטנה כו'. לכאורה י"ל דלרבותא נקיט אע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ בתו שאני דכיד אביה דמיא וכהא דלעיל (יט) שהבאתי למעלה: