רש"ש על כתובות ט:

רש"י ד"ה ביהודה אמאי לא. והא ודאי מאחר זינתה כו'. כצ"ל:

תד"ה כל. אלמא אע"ג דאמר מהיום כו' ודמפרש בגמרא באומר כו'. כצ"ל:

בא"ד אלא ה"ה אם נשבה. וכן פרש"י בעצמו בשבת (נו):

בסה"ד ולפי' הקונטרס קשה קצת איך בא עליה כו'. ק"ל דזה קשה טפי לכ"ע לתירוצא קמא דאונס הואי דודאי א"א הואי. ונ"ל דכוונתם להקשות על הא דאיתא בשבת שם כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה ומביא ע"ז הא דכל היוצא כו'. אבל לכאורה י"ל דהיינו הא דמשני שם שבקש לעשות ולא עשה ודלא כפרש"י שם וי"ל משום דבזה אכתי לא ניצל מחטא כדאיתא בנזיר (כג) דאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה דצריכה כפרה וסליחה ע"ש. משא"כ לפרש"י א"ש דמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה כדאיתא בקדושין (מ). והא דאיתא בשבת (סד) דגם הרהור עבירה צריך כפרה. ובמ"ר ויקרא (פ"ז) דעולה באה על הרהור הלב. נ"ל דמחשב לעשות שאינו עושה עתה כלום רק שמחשב לעשותה לאח"ז. ע"ז אינו נענש כלל. אבל הרהור הוא שמהרהר עתה בה ומצייר יופיה בלבו אף שאינו מחשב כלל לעשותה בפועל זה מיקרי חוטא וצריך כפרה:

תד"ה אי. וי"ל דלא חשיב ס"ס כה"ג כו' דאימר קודם שנתארסה נאנסה. נ"ל דר"ל דא"ת דפתחה פתוח דהיינו שנבעלה יש שני צדדים להפסידה כתובתה. א' אם נבעלה קודם שנתארסה. ב' אפי' א"ת לאחר שנתארסה דלמא היה ברצון. ולזכותה אין לה אלא צד אחד דהיינו שנאנסה אחר שנתארסה והוה כמו מיעוט דאינו מצטרף לס"ס כמש"כ לעיל בד"ה ואב"א (ועמש"כ שם). ולפ"ז יש לנו חלוק מרווח בין לאוסרה עליו דא"נ משום דשם הוה ספק שקול. ספק תחתיו ספק אינו תחתיו לכן מצטרף לס' שאינו בקי והוה ס"ס גמור. משא"כ לענין כתובה כדאמרן ולא נצטרך לחילוקם דלעיל מטעם החזקות:

תד"ה לא. דאין זה מיגו דמיפסלא נפשה מכהונה. ועי' לקמן (כב ב) בתו"י בסה"ע כה"ג. ועמש"כ בב"ב (קלד ב) בד"ה מאי שנא בס"ד: