רש"ש על כתובות נד.

גמרא ולית הלכתא כמר בר"א. מכאן ראיה למש"כ הש"ך בח"מ סימן מ"ו ס"ק קי"ז דאף אותן שפסקו בכולא ש"ס כמבר"א בר כו' אין בכלל זה היכא דאיכא משמעות בגמרא דלא כוותיה:

גמ' שם מ"ט יצר אנסה. לעיל (נג):

גמ' שם בבל וכל פרוודהא כו'. נראה דצ"ל פרוורהא בב' ריש"ן כמו בגיטין (ח ב) בפרוורי ירושלים. וכן הערוך הביאו בערך פרוור ועמש"כ במ"ר פ' ברכה אות ד' ומהכא משמע דבבל שם עיר ועמש"כ בספ"ב דשבת:

גמ' שם כלתא דבי בר אלישיב. נזכרו בגיטין (יד) ובב"ב (כט):

רש"י ד"ה יתמא. הפשט בגדיך וצא. כצ"ל. וכ"ה ברש"י שאצל האלפסי:

תד"ה בת. תימה דאנוסה גופא תיבעי. משמע דארוסה פשיטא להו דאין לה מזונות וכ"ה ברא"ש:

תד"ה בביתי. כשאין להם כ"א ביקתא כו'. כצ"ל:

תד"ה לית. אכולהו קאי בר כו'. וא"כ לא קאי רק אחרי שמעתתא דר"ח ורב יוסף וכ"כ הרא"ש להדיא. ולכאורה סתירה מזה למש"כ לעיל (ח) בסד"ה שהכל. ועמש"כ בבראשית רבה פע"ה אות ה':