רש"ש על כתובות יב:

במשנה היא אומרת כו' ונסתחפה שדך. כ"ה הגי' במשניות ונכון:

תוי"ט ד"ה לא כי. עמש"כ בב"ק (לה ב):

גמרא רב יהודה ורב הונא אמרי חייב. בבה"מ איתא ר"ה קודם לר"י וכ"ה לקמן בדברי אביי וכ"ה בציון התוס' כאן והוא הנכון:

גמ' שם עד כאן ל"א ר"ג התם אלא דאיכא מיגו. ולפ"ז בטענה מ"ע אני תחתיך דליכא מיגו לא מהימנא אפי' לר"ג וכ"כ הב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"ב ואפ"ה חשבינן לה למיגו. ועי' תוס' לקמן ר"ד הסמוך וצ"ע דבכה"ג אמרינן בב"מ (דף ב יח) איערומי קא מערים. ועי' לקמן (טז) ברש"י ד"ה הכא בסופו:

רש"י ד"ה אלא דאיכא מיגו. כגון גבי משארסתני נאנסתי הוה טענה מ"ע אני כו'. ר"ל תחתיך דמקודם לא הוה לה אלא מנה כדמסיק וא"כ לא הוה מיגו. וכ"ה להדיא בגמרא לקמן (טז):

תד"ה רב הונא. דהתם (ר"ל בריש הפרה) משמע כו'. והמציין השתבש:

בסה"ד דהא בסוף המניח אית להו לרבנן כו'. קושיית המהרש"א בכאן תמוה דהא בהמוכר שור כו' ע"כ ליכא ברי ושמא כדמוכח ממש"כ התוס' דסוגיא דהכא אזלא להא"נ דהתם:

תד"ה אלא. האי שינויא כו' דלריו"ח בההיא דמ"ע ליכא מיגו. ובזה מדוייק לישנא דגמרא אמר לך ר"נ כו' ושביק לריו"ח בר זוגיה. אבל הא דמשמע דחזקה איתא גם שם. צ"ע דמש"כ הר"ן חזקת אינה מזנה הוא דוחק דלא הוה דומיא דחזקה דטענת משארסתני נאנסתי דהיינו שמעמידין אותה אחזקה דמעיקרא וחזקה דהר"ן הוא כעין רובא עי' קדושין (פ). ולעד"נ דרש"י הורנו במתק לשונו במש"כ אי בתולה הואי ונשתעבד לה במאתים דבג"ת אחרונות דלכאורה (שפת יתר הם) אורי לן דחזקה דהתם היינו דמשעה שנולדה עד ג' שנים היתה מוחזקת להיות כתובתה מאתים. ולר' אלעזר לקמן היתה מוחזקת מיהא להיות לה כתובה ודו"ק: