רש"ש על גיטין יח.

גמרא והלכתא משעת כתיבה. הרי"ף ורא"ש ל"ג לה:

שם ת"כ דרב מאימתי כו' משתפגום ותזקוף פגמה כו' אינה משמטת עד שתפגום ותזקוף. הסיומא לכאורה מיותרת כמובן. ובכה"ג דקדק התוי"ט בפ"ד דכלאים מ"ו. ואולי יכוון התנא בזה לאשמעינן דדוקא בסדר הזה אבל זקפה ואח"כ פגמה לא:

שם אר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מכאן ועד י' ימים לא. כה"ג פליגי ר"א וריו"ח לק' (כב ב). ונראה דלאלתר ל"ד ולא בא אלא לאפוקי עש"י וכדמסיק. וכ"מ לק' (בע"ב) א"ב כו' ואינך מכאן ועד עש"י וכמ"ש לעיל בתד"ה איפוך ע"ש. וטעם מועד עש"י נ"ל דאסמכוהו אהא דהשי"ת קבע זמן לתשובה עש"י שבין ר"ה ליוה"כ. וע"כ מפני שדרך אדם להנחם על מעשיו במשך עש"י. ובזה נ"ל הא דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל כו' והוא כי השי"ת הוחיל לו עש"י אולי ינחם בתוכם לפייס את דוד. ויתכן דלזה כיון ר"נ בר"ה (יח) (אלו עש"י שבין ר"ה ליוה"כ) ולא דכיון לומר שהיה אז אלו עש"י דא"כ יהיה הליכת דוד אליו בראש השנה:

רש"י ד"ה ב' נשים. שפירש לים כו'. נראה דר"ל דהואיל וגירש לשתיהן מפני סיבה אחת דהיינו שלא תתעגנה (ולא מחמת קטטה) לכן יסברו שכתבן ביום א':

רש"י ד"ה גט ישן. שמא תתעבר ותלד כו'. לידה בכדי נקט:

רש"י ד"ה המשליש. והוא הלך לדרכו כו'. עי' בתוס' ובר"ן. ולע"ד נראה דלא כיון רק לתת טעם להשלשה. משום דרוצה לצאת לדרך לכן משלישו דאם לא ישוב עד ג' חדשים ימסרנו לה. דאל"כ ליכתביה ולותביה בכיסתיה עד ג"ח. או ימתין מלכתבו עד ג"ח דהא לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה:

תד"ה אונס. אבל באונס יש בו בושת ופגם. וה"ה צער. רק בפיתוי אין צער. וק"ק על הסדר דה"ל למינקט אונס ופיתוי וקנס וכסדרן במשנה פ"י דשביעית מ"ב: