רש"ש על גיטין יג.

גמרא דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל כו'. ול"ד להא דאריו"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו כו'. דהכא אדרבה העבד אינו חפץ לצאת מרשות אדוניו. ועוד דבקרקעי לא אמר כדאיתא בב"מ (ז) ועבדא כקרקעי דמי לרבנן לפי דאפיך רב בב"ק (צו ב). ור"מ לשיטתו דכמטלטלי דמי ונכון בעז"ה:

תד"ה ומה. והא דמסיים כו' הכל מדר"מ כו'. תימה א"כ מאי לישנא דאבל. וכן סיומא ומפסידה מן המזונות אין לו שחר אם הוא מדר"מ:

תד"ה האומר. וכגון שאינו מוסרו מיד ליד כו' דל"א תן כזכי אלא כשמוסר כו'. עי' מה שהקשיתי ע"ד אלו לעיל (יא ב) בד"ה כל:

בא"ד ואשמעינן במאי דנקיט זה דאע"ג כו'. לכאורה בפשוט י"ל דדוקא נקט זה דתנו סתם בעבד הוה כייפינן היורשים לשחררו משום מצוה לקיים דברי המת כחכמים דרבי בירושלמי ועי' לקמן בתד"ה והא (ובע"ב) בד"ה ממאי:

תד"ה לא. הכא איצטריך כו' שגם אחר שכתבוהו לא זכה בו העבד. ר"ל אפי' לרבנן דזכות הוא לו:

תד"ה והא. תימה כו' לוקי מתניתין בבריא משום מצוה כו'. לכאורה א"כ אפי' בשחרור נמי עי' לקמן (ע"ב) בד"ה ממאי:

בא"ד דסבר הגמרא מצוה לקיים כו' שייך אפי' במנה סתם דבבריא ל"ח כו'. כ"נ דצ"ל: