רש"ש על עירובין כד.

גמרא פורץ בו פרצה יותר מעשר כו'. נראה דא"צ לפרוץ עד היסוד אלא רק למעטו מגובה עשרה. ולזה נראה שכוון הרמב"ם בפי"ב הל' ה' במש"כ פרצה יתר על י"א בגובה י"ט. דר"ל שתהא הפרצה נכנסת בהגובה י"ט שמן הארץ וכ"מ להדיא בהגהת הרמ"א (שנח ב) וכן נ"ל בהא דלקמן (כה) נבלעו מחיצות התחתונות כו' דהיינו אפי' כ"ש עד שלא נשאר מהם גובה י"ט. ולא עוד אלא אפי' לא בנה עליהן מעיקרא אלא כ"ש נמי סגי. ולכן לא הבינותי פרש"י שם "שהיה העפר רך ותיחוח ונחבט הכותל בב"א":

שם ופרץ אמה וגדרה. האי וגדרה ל"ד דה"ה אפי' לא גדרה נמי. ואגב דאמר ברישא וגדר אמה אמר נמי בסיפא וכמ"ש התוס' לענין אוזן הסנדל. וכן צ"ל נמי בדחזקיה דנקיט וסתמו הב' אגב הא': ולכאורה הך בעיא דמיא להך דבעי רבב"ח (לקמן כה) נבלעו מחיצות התחתונות כו'. אלא דשם משמע דלא מיבעיא ליה אלא בנבלעו בשבת. אבל בחול ודאי מהני. ואולי דהתם איבעי ליה אחר ששמע פשיטותא דהכא. וה"ה דהוה מצי למיבעיא בגוונא דהכא דהיינו דפרץ אמה וגדרה. ואח"כ נפרצה בשבת עד יותר מי':

שם א"ל רב אבא אבוה כו'. בהגהת הגרי"פ ט"ס וצ"ל אחוה. ואולי יש ליישב הגי' שלפנינו ולומר דר"א היה אבוה דרב ובריה דר"מ. אולם לא מצינו רב סתם זולת רב חבירו דשמואל:

תוס' ד"ה אבל. כגון שדרס עליו כו' יחף. ור"ל דבאו לו בב"א טומאת מדרס הזב ומגעו. אבל לפ"ז הל"ל אבל טמא מגע הזב. ומש"כ עוד ולא הפסיק בפשוטי כ"ע. תמוה דמאי איריא פשוטי כ"ע אפי' כלי קבול דעץ או כלי מתכות אי לא חזיין למדרס אינן נעשים רק ראשונים ואין הסנדל שהוא כלי מקבל טומאה מהן. ואי דחזי למדרס אפי' פשוטי כ"ע נמי מיטמא מדרס כדאיתא בבכורות (לח):