רש"ש על עירובין קג.

רש"י ד"ה הא והא רבנן. והא דקתני עונבה כשנפסקה בראשיה כו'. וכתב התוי"ט דמשמע דגם זה לא הותר אלא במקדש כו' וכן בס"פ קרי הרע"ב להדיא לעניבה איסור שבות וכ"מ שם לשון רש"י כי דברי המהרש"א בכוונתו דחוקים ותמוה טובא דבשבת (קיג) משמע דמותר לכתחלה וכ"פ בשו"ע שי"ז (ולפמש"כ המ"א שם ס"ק ט"ו בשם ש"ג א"ש קצת):

ד"ה יבלת. אבל יבלת דמתניתין הוא ש"ד של המום. ועתוי"ט ועמש"כ בבכורות (מג ב) בתד"ה ושנשרו בס"ד:

רש"י ד"ה אם בכלי. והוה תולדה דגוזז אה"צ. ק"ל דא"כ מילה ליחייב נמי משום גוזז ובכ"ד מוכח דאין בה אלא משום חובל עי' (שבת קו) וגם הכא יל"פ משום חובל ונלע"ד דלא שייך גוזז אלא בדבר הדומה לצמר דגזעו מחליף כגון צפורן דשבת (צד ב) ומייתי לה לקמן אבל בשר ועור אין גזעו מחליף כמבואר כ"ז (בנדה נה) ועוד נראה מט"א דאין כאן משום גוזז והוא כמש"כ התוס' (בשבת ע"ג ב) ד"ה וצריך לעצים לענין קוצר:

גמ' ר' אלעזר וריב"ח כו'. כצ"ל בל"י:

שם [ואידך דומיא כו' דרבנן. והא דלא מוקי אידי ואידי ביבשה והא בידו והא בכלי. דכיון דע"כ אפילו בדבר דאינו אסור אלא מדרבנן אסר תנא דפסחים ניחא טפי לאוקמי בדבר חדש דלא תנן לה במתניתין דהכא] :

שם בני חבורה זריזין הן. נ"ל פי' דמסתמא ממנין לכה"פ חכם אחד בהדייהו להורותם דיני צלייתו ואכילתו משא"כ חתיכת יבלתו דמחיים הוא דכ"א מפריש את פסחו וקודם שחיטתו ממנה אחרים עמו כדתנן נמנין כו' עד שישחוט:

שם רבא אמר ר"א היא כו'. ק"ל דהא מתני' דקושרין נימא דלעיל לא אתיא כר"א כדפריך שם אי ר"א אפי' לכתחלה נמי וה"ל להש"ס לאקשויי רישא רבנן וסיפא ר"א: