רש"ש על חולין פב.

תד"ה עגלה. וי"ל דכך היתה קבלה בידם. בזה ישבתי קושיית הפ"י על המהרש"א בקדושין (נז) שכ' שם בתד"ה כפרה דמסתמא ריו"ח ל"פ על ר' ינאי רביה דס"ל דעגלה אסורה מחיים. והרי הכא אריו"ח ע"ע אינה משנה. אבל לפמש"כ התוס' בכאן א"ש. דקבלה היתה ביד ריו"ח דלא נשנית במשנה ומ"מ לדינא ס"ל דנאסרת מחיים. אמנם ק"ל לדברי התוס' מדוע אפקינן מר' ינאי ור' לקיש הרי י"ל ג"כ דקבלה היתה בידם דלא נשנית במשנה וכסתמי דמתניתין דכריתות ודסוטה ואינהו לעצמם ס"ל כתנא דברי"ש. וגם המהרש"א עדיין אינו מיושב דהלא ריו"ח ס"ל דהלכה כסתם משנה. וסתמי דכריתות וסוטה דא"נ מחיים. ודהכא אמר בעצמו דאינה משנה. ולשיטת הרמב"ם דפסק בפ"י מהל' רוצח דע"ע מיתסרא מחיים. ופסק ג"כ כסתמי דמתניתין דכריתות ודסוטה וע"ש בכ"מ. מיושב קושיא זו. ולענין דקדוק מהרש"ל ומהרש"א בהא דקדושין. נ"ל דר' ינאי איצטריך לטעמא דכפרה כתיב בה כקדשים. אליבא דר"ש דס"ל בקדושין שם דציפורי מצורע לא מיתסרו מחיים וא"כ ע"כ ל"ל הא דתני דברי"ש דנאמר מכשיר ומכפר כו'. ובמשנתנו דכאן א"ל לר"ש דע"ע מיתסרא מחיים. וא"כ ע"כ מטעמא דכפרה כתיב בה כקדשים. ולהכי א"ש מאי דמפקינן להא דע"ע אינה משנה מר' ינאי ונכון בס"ד:

תד"ה לישני. כדדייק התם בפ"ב. הוא ר"ת בפרק בתרא כדלעיל בדבריהם כמה פעמים. ולחנם הגיה הגרי"פ: