רש"ש על חולין כו:

ד"ה תקיעה. ע"ש וימים טובים. אנכי בעניות. ל"מ באיזה מקום בש"ס שיהי' תוקעין בעיו"ט. ואדרבה בסוכה (נד) מוכח דלא היו תוקעין בערב פסח להבדיל מדקאמר שם שייר ערה"פ וע"ש פרש"י ותוס' ואם איתא הלא יהי' נ"ד. ומאי דחי שם דהא מני ר"י הוא דאמר מימיהם כו'. הא אכתי יהי' מ"ח עם השש דבכל עיו"ט. ודוחק לומר דשאני ער"פ משארי עיו"ט משום דאסור במלאכה מחצות ולהלן כמבואר בר"פ מקום שנהגו. והתוס' כתבו שם דבירושלמי משמע דמדאורייתא אסור. דהא מ"מ קילא טובא באיסור מלאכה מביו"ט. ואפי' מחוה"מ כדאיתא שם (נה ב) ונראה דלרש"י דחק מה שאמר במו"ש מבדילין ולא תוקעין דמשמע לו דאי לאו מו"ש היו תוקעין וכ"נ מדבריו בס"פ ואלו קשרים. אבל לפמש"כ הרמב"ם בחבורו בספ"ה מהל' שבת דבכל מו"ש תוקעין אחר צה"כ להתיר העם למעשיהן. פשוט דאתי לאפוקי האי תקיעה וע"ש בהה"מ: ודע דממש"כ הרע"ב תוקעין ג' תקיעות כו' ובה"ש תוקע ומריע כו'. משמע דהג' ראשונות הי' כולן תקיעות וכ"מ מלשון הרמב"ם בחבורו שם. אבל התוס' בשבת (לה ב) הוכיחו דגם המה היו תר"ת:

גמרא היכי תוקע אר"י כו' ורא"א כו'. תמיהני על הרע"ב והרמב"ם בפי' ובחבורו שלא הזכירו מזה: