רש"ש על חולין יז.

גמרא אילימא בשבע שכבשו כו' ואי בעית אימא לעולם בז' שכבשו כו'. מזה קשה לפירוש הרמב"ן בחומש דכי ירחיב כו' היינו לאחר שכבשו וחלקו א"כ אז עדיין לא נאסר להו בשר נחירה:

תד"ה וכש"כ. וקשה דא"כ כו' אדרבה כו' כיון דהותרו הבמות. ואני אומר ולטעמיך תיקשי להו מדוע הותר להם בשר תאוה בימי נוב וגבעון שאז היה ג"כ היתר במות. (מגלגל ל"ק לפי' הרמב"ן שהבאתי בסמוך ורש"י שפי' לעיל בסה"ע לא הי' יכולין לבא בירושלים. ודאי ל"ד דבימי שילה מי לא הותרה) אלא ע"כ דהעיקר תלוי במשכן וכדדייק רב יוסף לומר דהוי מרחקי ממשכן. ובפרט לפרש"י דנפקא ליה איסוריה מקרא דואל פתח א"מ לא הביאו:

תד"ה כי. ומשני דילמא שלל ש"כ כו' ולא דידהו. משמע דמספקא ליה להש"ס בזה. ותמוה דהרי יש לפשוט מהא דאמר מר ז' שכבשו כו' נתחייבו בחלה כתובות (כה) והביא רש"י שם ע"ז דרשה מספרי. אלמא דדידהו אסור. ואולי י"ל דלא נצטוו אלא במצות הפרשתה אבל מ"מ היו מותרין לאכול מן העיסה בטבלה. דומיא דמתנות הזרוע והלוה"ק דלא טבלי. ועי' בקדושין (ס"ד לז) מעיקרא לא אכול. ואין לומר משום דאז הוי קודם שהתחילו לכבוש ולא הותר להם עדיין. דא"כ מאי פריך הכא. אבל מצינו לשון דלמא ע"ד שכן הוא בודאי עי' לקמן (לג ע"ב) תד"ה ודלמא ובנדרים (פג) דלמא מן יין דא"ל צערא כו' וברא"ש ור"ן. שם:

רש"י ד"ה פטור מלכסות. הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר כו' משחוטי חוץ כו'. ק"ק לפ"ז מאי פריך לר"ע נימא ג"כ משום דגמר משחוטי חוץ וי"ל: