רש"ש על חולין יג:

גמרא אימא אין רוב עובדי כוכבים הוי מינין. משמע דר"ל דשקולין הן והוה ספק השקול. לכן מוקמינן בהמה אחזקתה שהיתה מותרת בהנאה. ולפרש"י הכי הל"ל רוב עובדי כוכבים לא הוי מינין:

תד"ה תקרובת. ומיהו אי לאו מיתורא כו' ומאי קושיא דלמא ההיא כריב"ב ומתניתין כרבנן. לכאורה מ"מ מדריב"ב נשמע דמיקרי תקרובת עבודת כוכבי' וא"כ לרבנן נמי מיהא תיאסר בהנאה דלא שמעינן דפליגי אלא לענין טומאה. אבל לענין במה נעשה תקרובת ל"מ דליפלגי:

בא"ד התם ליכא תקרובת ודאי אלא חששא בעלמא היא. תימה דהא הגמרא קאמרה א"א דליכא תקרובת. ויל"פ כוונתם דהוה כמו סככות כו' דבספ"ז דנדה ע"ש. וה"נ אף שודאי יש תחתיה תקרובת. מ"מ אין ידוע תחת איזה ענף הוא:

בא"ד והא דאמר בפ' העוה"ר כו' דחויא בעלמא הוא. ור"ל דבאמת טומאתה אינה אלא מדרבנן ואתיא אליבא דרבנן. וכ"נ מסוף דבריהם. ותימה דהא מוכח מדבריהם לעיל דלרבנן א"מ באהל אפי' מדרבנן. וכ"ה ברמב"ם בפ"ז מהל' אה"ט ה"ז. וכ"מ מהא דמוקי הש"ס בע"ז הא דאם עבר טמא כריב"ב דוקא. וזה יש לדחות דכיון דאין שם אלא חששא בעלמא לא הוי גזרי אילו לא הוי ודאה אלא מדרבנן. אך מסוגיא שלפנינו מוכח להדיא דליכא טומאת אהל כלל אפי' מדרבנן. ובהעוה"ר הלא איירי בטומאת אהל כדאיתא שם. ונ"ל דהתוס' לא הוו גרסי שם תיבת באהל וכמו שהעתיקו כאן. ובד"ח שהוסיפו בדבריהם תיבת באהל וכ"ה בהגהת הב"ח הוא שגגה במחכ"ת:

בסה"ד ור"ת תירץ בע"א. וקשה לפירושו. עי' מס' ע"ז (לב ב) תד"ה והיוצא ובמש"כ שם בס"ד:

גמרא (בסה"ע) והכא דומיא דסומא ש"מ. ונוכל לומר ג"כ ההיקש להיפך סומא דומיא דלילה מה לילה שאינה בראיה אצל אחרים אף סומא כן לאפוקי אם אחרים רואין אותו וכ"פ הטוש"ע סי' א' ס"ט:

רש"י ד"ה לכתחלה לא. שמא לא ישחט רובא. גם ביום חיישינן ואם לא בדק טרפה או נבלה כדלעיל (ט). אלא בלילה כיון דא"א לבדוק תיכף אחר שחיטה. חיישינן שמא ישכח למחר לבדוק עי' ט"ז וש"כ רסי' י"א: