רש"ש על חולין קלד:

גמרא ופדיון פ"ח לפטור. ק"ל דהל"ל נמי בכור בהמה טהורה לפטור דירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים. וכן חלה כנ"ל. ואולי משום דפדיון פ"ח הוא חולין גמור. אבל בכור בהמה טהורה צריך להמתין עד שיפול בו מום ואסור בגיזה ועבודה ואינו נשחט ונמכר באיטלז. וכן חלה אסורה לו לאכלה וצריך למכרה לכהן ואינה נאכלת בטומאה:

שם לוי זרע בכישר כו' א"ל לעני כו' ולא לעורבים כו'. והנה כיון דמקרא יליף פשוט דאפילו בא"י דינא הכי הוא וכ"מ בירושלמי רפ"ח דפאה וכ"מ ברמב"ם פ"א מהל' מת"ע הל"י. ותמיהני על הש"ך בסי' של"ב שנתן טעם לזה מפני שא"נ בח"ל אלא מדרבנן. ולישנא דהטור אטעיה במחכתה"ג:

שם מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט אה"ז. מה שנדפס עה"ג דצ"ל לא ימלוג אה"ז. אמת שכ"ה גי' הרי"ף. אבל הר"ן ורא"ש גרסי כגירסא שלפנינו. וכ"נ מפרש"י:

במשנה רי"א שוק מן הפ' כו' עד סובך של רגל. וכ' התוי"ט וא"כ לר"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי כו'. ותימה דמלשון ר"י משמע דל"פ אלא אשוק. אבל בזרוע מודה לת"ק דהוא ב' עצמות. ונראה דט"ס בדבריו וצ"ל השוק תחת הזרוע. וכ"מ מהמשך דבריו:

ד"ה הפרק. עד פיקה כו' שהיא פקיעתה כו'. נראה שמפרש כאילו היה כתוב פיקעה בעיי"ן. וע"ד שכתבתי בפסחים (קט) בד"ה ועוד מפרש. ומש"כ קנה בית הבליעה ר"ל במקום בה"ב שהוא בוושט. וברע"ב ליתא כלל תיבות בה"ב. אך רש"י הזכירו גם כן לקמן בגמרא: